שוב כמו תמיד

יושבת מול דף ועפרון,
פעם חמישית בחודש האחרון.
רוצה לפרוק את מה שעל ליבי,
ומקווה שישמע אמיתי.

האמת שזה מצחיק,
וכ"כ מציק.
איך כול פעם יוצא משהוא אחר,
אני מופתעת וממשיכה להרהר.
אני לא כותבת על חברה שלא עונה,
על ילדה לא רגישה.
וגם לא על בעיה עם המורה,
לא בגלל שזה לא קרה.

טוב אז אגיד את מה שאני מרגישה,
על מצבי רוח משתנים.
האמת שאני מרגישה ממש מוזרה,
עם מה שקורה בלב שם בפנים.

כאילו מה ההגיון?
יום אני שמחה צוחקת ועוזרת.
ולמחרת כמו בשיגעון,
עצבנית ומהחיים מותשת.

אוף שוב יצא נדוש,
כמו כמעט בכול פוסט.
ואל תגידו שככה זה בגיל ההתבגרות,
כי אם ככה אני פורשת בפשטות!

ואו במחשבה שניה,
איזה נס שיש את מי לשתף.
כי בילעדך שותפה,
איך הייתי יכולה להתאפס.

והאמת ששוב כמו תמיד
יצא לי פוסט שונה לגמריי ממה שתכננתי:)