שבת אחדות

פגשתי אותה בשבת אחדות של התיכון בעיר שלי.

היא לא למדה איתי בשכבה וגם לא גרנו באותה עיר.

סתם התארחה אצל אחת החברות, ובאה לסעודה המשותפת של כולנו בליל שבת, באולם של בית הכנסת.

הכרתי אותה רק במראה, אפילו לא ידעתי איך קוראים לה.

לכן הכי הגיוני בעולם שמצאתי את עצמי תמהה מאוד כשהיא פנתה אלי ב"שבת שלום" לבבי ובחיוך מאוזן לאוזן. זה היה כל כך לא מקובל, שבחוסר נימוס פשוט שאלתי אותה: "את מכירה אותי מאיפשהו?"

והיא ענתה בשיא הנעימות והעממיות: "לא. אבל אני ממש משתדלת להקדים שלום לכולן".

התשובה הזו השאירה אותי בהלם מוחלט.

החמאתי לה. והמשכנו הלאה.

אבל האמירה הזו הלכה איתי עד למקום בו ישבתי ליד חברותי, והגיתי בה עוד. האם אני אהיה מסוגלת להקדים שלום לנשים ובנות שאיני מכירה? תהיתי בליבי. הבה ננסה.

כל כך התאים לי בגיל הזה, לנסות כל דבר שאני רואה. לבדוק האם גם אני יכולה. זה קורה גם לך?

ובכן, ניסיתי להקדים שלום והסתבכתי מאוד. לפעמים לא ענו לי, וזה היה מעליב. לפעמים ענו לי בחיוך. לפעמים שאלו אותי "את מכירה אותי מאיפשהו???"

היה נחמד.

בסוף הבנתי. שהיא נהדרת. וגם אני. אבל לה זה מתאים. ולי לא.

זה מקסים בעיני שכל אחת בולטת במשהו טוב אחר. שלכל אחת משהו שונה קל יותר ליישום. לפעמים נוכל ללמוד זו מזו, ולפעמים נשלים זו את זו.

למשל, אני אהיה בדיכי, ואת תעודדי אותי.

אבל את תהיי גרועה בחשבון, ואני אלמד אותך.

יש דיל?