שביל דו-סטרי

בנתיב השמאלי.
על השולחן מונח מכשיר שגיטי לא מכירה. הפנים של אבא שלפני כמה דקות כל כך האירו היו עכשיו כבויות לגמרי.
סבתא קליין הייתה עוד בבית.
דיתי לפני שתי דקות נכנסה הביתה. הפלאפון  שלה צלצל. שיר. לא בדיוק משלנו. סבתא זיהתה את זה מיד. ביקשה מדיתי לספר הכל.
דיתי כמעט בוכה.
גיטי נעצרת במקום. מבוהלת.
מסתכלת על אבא. על סבתא.
על דיתי. על המכשיר. איך הדבר הזה הגיע לבית?
מה יהיה איתה?
דיתי ממלמלת כמה מילים.
סבתא נשברת. מלווה את דיתי לחדר שלה. סוגרת אחריהן.
גיטי מתיישבת ליד המכשיר.
"איך לא הבנתי?.. איך לא ראיתי?…" אבא לוחש. כאוב.
"חשבתי שהיא מסוגרת בגלל שאמא נפטרה…. לא בגלל זה…" גיטי לוחשת בחזרה. יודעת שאבא לא שאל אותה. מנסה להוריד מעצמה אשמה שאיש לא האשים.

היא שולחת יד למכשיר. לא יודעת איך פותחים אותו אפילו. היא מחזירה את היד. הפלאפון קופץ. גם היא ואבא.
הודעה התקבלה.
הפלאפון נדלק.
תמונה של בחורה בים.
היא לוקחת את המכשיר מסתכלת על התמונה.
דיתי עם חולצה קצרה. בקושי שרוולים. שיער פזור. עגילים ענקיות.
היא כמעט מתעלפת.
זה לא רק המכשיר.
אלוקים.
מחשבה מתנפצת לה. הבחור שהיא נפגשה איתו. הורביץ.
אם דיתי ככה הם מהר ירדו מההצעה.
השם זה לא פייר. פשוט לא.
היא רצה לחדר של דיתי. כולה דמעות.
היא לוחצת על הידית. הדלת נעולה.
לא יעזור לה.
גיטי דופקת על הדלת בכוח.

סבתא פותחת המומה.
"את אחות רעה!!" היא לא רואה את דיתי שיושבת בוכה על המיטה. "את חושבת רק על עצמך! מה יהיה עכשיו איתי? בגללך ורק בגללך! את רעה! ואגואיסטית! אנוכית!"
היא בוכה. צועקת.
סבתא מבינה אותה. אבל דיתי לא אמורה לקבל עכשיו צעקות. סבתא מלטפת את הגב של גיטי. "צאי החוצה. תני לי להיות עם דיתי לבד." סבתא לוחשת.
גיטי מבינה שסבתא לא יודעת עד לאיפה דיתי הגיעה.
"קחי סבתא." היא נותנת לה את המכשיר. "אולי גם את תצעקי." גיטי לא יודעת מאיפה המילים האלה הגיעו.
דיתי צורחת חוטפת לסבתא את הפלאפון מהיד.
"את לא פחות! רעה!" היא צורחת בחזרה לגיטי. בורחת לאמבטיה. נועלת את הדלת.
בוכה בקול.
גיטי בחדר של דיתי גם בוכה בקול.

בנתיב הימני.
תמי זורחת. הפיזיותרפית מרוצה. יעלי בצד לוחשת תודה.
תמי הולכת. לא יציב. לאט לאט. בזהירות.
אבל הולכת.
יעלי מרוגשת.
"צריך לחגוג את זה." היא אומרת לתמי כשתמי והיא כבר ברכב.
"צריך להגיד תודה לה'!" תמי גם מרוגשת. הם יתחילו מהיום לעבוד על ההליכה.
"נכון. רוצה לנסוע לירושלים?" זה יהיה קצת מסובך אבל שרי תסכים. היא אוהבת את תמי. להיסחב באוטובוסים זה לא בדיוק אופציה.
"כן. בטח. דיברת עם אבא על המדרשה?" תמי שואלת.
"כן. הוא שאל את אמא שלך…" היא אומרת.
"ו….?" תמי שואלת. יודעת שאמא לא התלהבה מהרעיון.
"כשנגיע הביתה אבא יספר לך." יעלי מתחמקת. היא רוצה שאהרון ידבר על זה עם תמי לא היא.
"את יכולה לומר לי רק עם כן או לא?" תמי כמעט מתחננת.
"אני יודעת לשמור סוד." יעלי צוחקת. "ואנחנו עוד שתי דקות בבית."
תמי קצת בלחץ.
אם אמא לא היתה מרשה יעלי היתה אומרת לה את זה וזהו.
אבל יעלי מתחמקת.
וזה אומר שיש שתי אפשרויות.
או שאמא מרשה. הלוואי.
או שאמא רוצה שהיא תחזור לצרפת. או משהו כזה.

הן נכנסות הביתה. אהרון פותח את הדלת.
"תמרי. איזה בשורה טובה. ברוך השם."
"תודה." ההישג שלה באמת בשורה טובה.
אבל "אבא דיברת עם אמא?" זה יותר מעסיק אותה.
"כן. היא מסכימה." הוא מספר. מדמיין את התגובה שלה.
"מה?!" תמי בשוק.
"אז מתי אני אתחיל?" היא מהר מאוד יורדת לפסים מעשיים.
"לפחות בלי הכיסא…" אהרון לוחש.
"אני מקווה שזה לא יהיה עוד הרבה זמן…" היא לוחשת בחזרה.
"אמן צדיקה."
"תמי רוצה לסוע לכותל. להתפלל." יעלי משתפת.
"להודות על העבר ולבקש על העתיד." תמי אומרת.
"בסדר. שרי תוכל?" אהרון שואל את יעלי.
"אני אשאל אותה." יעלי מוציאה את הפלאפון.
"אתא תבוא גם?" תמי שואלת.
"אם תרצי." אהרון עונה.
"אני רוצה." היא מחייכת אליו חיוך ענק.