רק רציתי להיות ❤️

ואיך אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים?!
טוב 🙂 נולדנו על זה, אנחנו חיות על זה, ו- אולי גם נושמות, או- רוצות לנשום את זה
רבי.
ההתקשרות לרבי שלנו.
לא יודעת מה איתכן, אצלי זה נושא רגיש.
הייתי רוצה לחדד אותו אצלי ולכתוב מה אני חושבת בנושא, אתן יודעות, ככה זה יותר מסודר במוח, ובעיקר בלב.

אנחנו יודעות הכל- (או שלא (: )
מה זה רבי- איש שהוא לא איש רגיל בכלל.
אנחנו יודעות מה ה"תפקיד" שלו בעולם ובשביל מה קיים כל רגע בחייו- בשביל עוד יהודי, ולא חלילה בשביל עצמו, שום רגע לא מנוצל לעצמו. (וכמה אגואיסטים אנחנו…)

וכשחושבים את זה, זה מעורר בי רגש של אהבה, כי איך אפשר שלא.
אבל… היא נעלמת אחרי דקה או שניים, ובמקרה הטוב, אחרי יומיים.

ולמה זה קורה לי, ניסיתי לחשוב, אני באמת רוצה להכניס את הרבי לחיים שלי, אני רוצה להיות חדורה ברצון של הרבי ובטוחה שזו הדרך הכי נכונה (וכפיית!) לחיות. אבל.. מה מתפקשש שם בין הרצון הזה למעשה בפועל, לרגש החם, לאהבה, וגם- לא פחות חשוב- גם לתכלס, לאווירה שנמצאת לי במוח ומשפיעה לי על כל דבר בחיים.

ואז חשבתי על זה עוד קצת ומכיוון אחר בכלל-

ושמעו מה אני חושבת. הקושי שלנו באהבה הזו ובחיבור הרגשי שלנו לרבי הוא נובע ממשהו- זה לא שאנחנו סתם לא חסידות מספיק ולא מעניין אותנו הרבי שהכי בעולם מתעניין בנו והכי בעולם אוהב אותנו.

והסיבה שעלתה לי לראש היא כזו- יש דברים שהם למעלה מההבנה ומכיוון שההבנה (השכל) מביא את המידות- קשה לנו להרגיש ולחוש. הרבי שלנו הוא לא אדם רגיל, אי אפשר להבין, אי אפשר לנסות אפילו. ואוטומטית לכן גם קשה לנו להרגיש.

קשוח.
ופה צריך לשים אימוג'י צחוק, כדי למחוק קצת את הרצינות הזו והקושיי.

אין פתרון? יש.
"המצווה היא על פעולות שמביאות רגש ולא על הרגש עצמו"
טוב, המילה מצווה לא ממש מדוייקת לכאן אבל ההסבר הוא כזה.
רגש אפשר לעורר- ואיך?

הרבי מגיע ואומר-
"השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים… ההתקשרות האמיתית היא על ידי לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים, הנה בזה היא ההתקשרות" (יום יום)

כן, אין דרך קיצור, יש את דרכים הרגילות והמוכרות לנו
דרכי ההתקשרות לרבי.
תנסו, מבטיחה לכן שלא תפסידו.

ועוד משהו- אצל הרבי שלנו זה עובד כך- אנחנו יכולות לא לשתף אותו בכלום, או לשתף אותו בהכל אבל להיות מנותקת רגשית – ואפשר מצד שני לתת לו מקום אצלי בלב – להבין שיש כאן מישהו שדואג לי, נטול אינטרסים פנימיים, ולהיות.
ולחוות– כי דוגרי
הרבי זו המתנה הכי גדולה שהקב"ה נותן לנו
וזה מה שאני חושבת על כל הנושא, אבל זה בטוח לא הכל.
ובטוח שיש כאן רבניות גדולות ממני בקהל, אני פשוט יודעת לנסח את זה נחמד.