רחוב בגשם ואני

בהשראת הצצה מחלוני כאן…
צועדת. פלאטש. זו שלולית. וגשם. ומים. ומטושטש.
עוצרת. מורידה משקפיים.
מנגבת אדים. מרכיבה.
רואה ברור, לא לאורך זמן, אני יודעת.
והתחנה כבר ממש מולי. והשעה בטח מאוחרת.
ועוד פסיעה. ושוב פלאטש. שלולית שניסיתי למנוע, דרכתי אל תוך אחותה.
לפחות אפשר להאשים את זגוגיות משקפיי,
ששוב לא נותנות לי לראות ברור.
והאוטובוס שועט מולי, קו M45 שלי. שלי?
לא מספיקה לרוץ, הוא עוזב התחנה.
ואוף, נמאס מהמבט, של המורה המאשימה.
מגיעה לתחנה נושמת. יש מקום פנוי. מתיישבת.
קמה. בודקת השעה, העכשווית וההגעה של האוטובוס הבא.
עשר דקות. וכבר 7:53. מולי עומדת איזו אישה זקנה.
מחייכת וקורצת. הממ, היא אומרת, דער רעגן וויל נישט אוף הוארן, וואס? Der Regen will nicht aufhören, was? (הגשם לא רוצה להפסיק, מה?)
ואני מחייכת, וכבר נמאס. והלוואי והייתה פה איזו חנות מאפים ריחנית, שכבר פתחה דלתותיה. ואמנם יש אחת. אבל היא לא בד"ץ, ולמען האמת היא לא כשרה בכלל. ולמה ציפיתי, כאן ב— הרחוקה, שיהיה לי פה 'מאפה נאמן'?
והאוטובוס מגיע, ובנדיבות מוסיף לכמות המים שאצטרך לסחוט מהמעיל המסכן. וכבר לא איכפת לי, הרי ממילא,
מחר יהיה אחר.