רגעים של פתיחות

חיכיתי, דווקא לרגע שנראה היה בהתחלה שנוא בשבילי. חיכיתי לו, הוא הביא אותי לרגעים של פתיחות
ישבתי, חולמת בכיסאי, בעוד המורה חבצלת חילקה את המבחנים.
"מי יודע כמה אקבל" מחשבה מטרידה עלתה במוחי, ולמרות שידעתי שלמדתי המון, והתאמצתי בכל כוחי למען המבחן הזה, היתה לי הרגשה ש… שמשהו לא בסדר עם המבחן שלי, משהו לא בסדר עם הציון.
הציון שלו.
אי אפשר להסביר רגשות כאלו.
אל המבחן המתמטיקה למדתי המון המון זמן, אוכל לתת דוגמא לפעם אחת שלמדתי שזה היה 6 שעות ברציפות (!)
למדתי עם אבא שלי עם המורה וגם עם חברות, וכל כך רציתי להצליח אחרי שבמשך כל השנה, אפילו מעל 80 לא קיבלתי במתמטיקה.

ברבורים ופטפוטים נשמעו סביבי. וכל אלו לא עניינו אותי כלל.
ישבתי לבדי בשולחן, מתוחה, התחלתי לזמזם מנגינה מוכרת, עצובה, דאוגה, מקווה.

***
"טליה" המורה קוראת. הגיע תורי לקחת את המבחן!
אני קמה בזריזות יתרה ממקומי וניגשת לשולחן המורה.
בנות מעודדות אותי מהצד.

"טליה" המורה פתחה לפני שעוד נתנה לי לראות את הציון. "שתדעי שהציון הזה בסדר! ולא נורא, תמשיכי להתאמן" נשימותי המהירות מרוב החרדה והמתח, נקטעו באחת.
כמה קיבלתי שהיא אומרת לי ככה?!
"כמה קיבלת במבחן שעבר, וכמה עלית מאז?" המורה ממשיכה לשאול, אבל אני כבר לא איתה.
אני רואה שחור, שחור בעיינים.
"המורה, תביאי את המבחן" אני מתעלמת לחלוטין מבקשתה.
"רגע, רק תאמרי כמה קיבלת שנדע את היחס בין שניהים"
"המורה, אפשר בבקשה את המבחן?" גופי רועד. ידי רוטטות.
"כן, רק תאמרי-"
"המורה, אני רוצה את המבחן שלי!"
המורה נכנעה. הביאה את המבחן. "אני יכולה לצאת לבחוץ?" שאלתי,
מנסה להתאפק לא לזעוק בכאב.
היא הסכימה.
ואני רצה לבחוץ, הולכת במהירות שלא איזה אחת מ-ז' תראה את הדמעות העצובות והכאובות שלי.

***

אני יושבת שם, בחדר שליד אולם ספורט, חדר קרב מגע קוראים לו.
הוא חשוך, אפל, ממש כמו מצב ליבי, ואינני טורחת להדליק את האור.
אז נכון, קיבלתי ציון עובר, אבל בהתחשב לכמות שקיוויתי ושציפיתי ושלמדתי, זה כלום.
68!
די!!!!!!! למה??? למה??? את הציון כמעט הכי נמוך בכיתה!
המורה אמרה שהציון הכי נמוך שהיה זה 62 אני עוקפת ב-6 נקודות את המספר הזה.
אני יושבת על הרצפה שם, רועדת ובוכה.
"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ" אני מתחילה למלמל. קולי דועך.
"תודה ה' " אני אומרת ובוכה. "אני יודעת שזה ממך ואני צריכה לקבל את זה באהבה."
משום מה, המילים שאני מוציאה, לא משקפות את מצבי הנפשי כרגע.
לא משקפות את טליה הילדה שהתאמצה את נשמתה בשביל המבחן, לא משקפות את טליה שנתונה בחדר קרב מגע החשוך לבדה וממרת קשות.
אני בוכה ובוכה. נמאס לי להיכשל! נמאס! אני רוצה להצליח במתמטיקה מתישהו!
לפתע אני שומעת צעדים, נשימתי נעתקת.
זה לא פחות ולא יותר הבעלים של החדר ספורט וקרב מגע.
כל כך הרבה פעמים הוא צועק עלינו בשל כך שאנו נכנסות לחדרים האלו ללא מורות.
מה הוא יעשה עכשיו כשיראה אותי?!
הפחד עוטף אותי.
הוא נכנס. נכנס לחדר קרב מגע, הסתכל עלי לשניות אחדות, ונכנס לעומקו של החדר.
"מה את עושה פה?!" הוא צעק פתאום. "בזמן כזה, וללא אישור! חוצפה!!"
הוא צעק.
האין לו לב? האם אינו רואה שאני בוכה?
אני קמה במהירות כשגווי רוטט. והלה ממשיך לצעוק לעברי משפטים כועסים.
רק לברוח!!!

****
כולן סביבי.
איני יודעת למה הן נמצאו כעת בלובי של בית הספר, ולא בשיעור.
אני אישית חזרתי מחדר קרב מגע והלכתי השירותים כשעייני אדומות.
אביה גילתה אותי ראשונה ואז אחת אחרי השניה הגיעו בנות.
אוף!
אין לי כח אליהן!
"כמה היא קיבלה?" שואלת משהי שאלה טקטית ביותר. "עזבי אותה זה ממש לא חשוב עכשיו" מהסה אותה אחרת.
"טליה! הציון שלך הוא טוב בפני עצמו! זה שזה נמוך מהכיתה זה לא אומר שזה לא טוב!" כך אביה.
לא . אני מצטערת אבל זה לא מעודד ולא יעודד אותי בחיים.
"את לא היחידה שכואב לה מהציון" אומרת משהי בשקט ובהזדהות.

"מה קורה!?" המדריכה הילה פתאום נכנסת לשירותים.
ליבי נחרד.
רק לא את!!! רק לא את שתראי אותי בוכה!
רק לא מי שגרמה לי ימים שלמים לשבת ולהתבלבל עם עצמי.
רק לא מי שהיה לי איתה סיבוכים בקשר. סיבוכים של רצון לקרבה והתרחקות.
כמה מופנמת אני, כמה מסוגרת, למרות כל בטחוני העצמי.
קשה ליצור איתי קשרים.
במיוחד עם המדריכה הילה שכל כך רציתי להתחבר אליה, שהיה לי קשר טוב איתה, אבל במקום זה, קרה ההפך. הרגשתי שהיא מזלזלת בי ופחות אוהבת אותי. יותר מתייחסת אל הכיתה השניה מאשר אלינו, אז התרחקתי.
כעסתי עליה. ואז ראיתי רצון מפתיע ממנה להתקרבות אלי, והייתי בבלבולים מטורפים
איני יודעת לפתח קשרים. בתמציתיות פשוטה.

אז נחזור אלינו, אל הילה הנכנסת לחדר השירותים ברצון לומר לנו שלום, ואלי הבוכיה ואל התדמית: טליה החזקה המוכשרת והיפה שנמחקה והתנפצה באחת מול פניה של הילה.
"מה, מה קרה לך?!" הילה פתאום מתבלבלת. פניה השמחות מרצינות. מה קרה לחניכה שלה?
אני יודעת שאני בשבילה ילדה קשה לפיצוח, יודעת שהיא נזהרת ממני, ומתלבטת איך להתנהג איתי.
היא מסתכלת עלי במבט דואג.
"שום דבר לא קרה" אני פונה למסדרון ומוחה את דמעותי.
חלק מהחברות הולכות בעקבותיי.
"טליה , די, אל תבכי" הן מנסות לעודד אותי.
אנחנו מדברות קצת. יותר נכון לומר שהן מדברות ואני מוציאה פה ושם מילה או שתיים.
ובעוד חברותי מנסות להרגיע ולנחם מגיעה הילה. "וואליה כמה בנות אתן, תתנו לה לנשום קצת." היא אומרת בקול מתון.
הילה, הילה, הילה. אני נאנחת ביני לבין עצמי. כמה את נזהרת ממני, לא יודעת איך לנהוג איתי, כשמה שאני רוצה זה רק אהבה!
"טליה" היא שואלת מהוססת . "את רוצה לדבר איתי?"
אני לא עונה. וכי מה אומר? לדבר עם מישהי שלומר לה שלום אני מתחבטת ביני לבין עצמי.
"בואי" היא מושיטה לי את ידה. מביטה בי בעיניה הטובות, שרוצות באמת לעזור.
את בסך הכול מדריכה טובה, פתאום עולה בי ההבהרה. מדריכה טובה שלא יודעת איך לנהוג עם מקרים כמוני. אני באמת אוהבת אותך.
כך אני חושבת בעודי מושיטה לה את ידי בחזרה וצועדת איתה לבחוץ, לשמיים הבהירים.

***
אנחנו ישובות על ספסל האבן, בחצר האולפנה. אני והילה. יושבות ומדברות.
ולא סתם מדברות
מדברות על דברים אישיים. אני מרגישה כבתוך חלום.
בידי, כוס המים שהילה הביאה לי בחדר המורות, אני לוגמת מעט ונושמת אוויר צח.
"זה כואב וזה קשה" אומרת לי הילה. אני מביטה בה. "ואני אומרת את זה ממקום שחוויתי" היא ממשיכה ופתע עולה בי זיכרון עלום על כך שהילה סיפרה לנו שהיא היתה 3 יחידות במתמטיקה.
רעד חולף בי. הילה חוותה הרבה יותר קשה ממני. אני בהקבצה א' רק שאני נכשלת כל הזמן ואיל והיא ב3 יחידות! פורפורציות טליה!
מרירות, זה מה שיש במחשבתי.
"התאמצתי והשקעתי, ולא, לא תמיד ראיתי תוצאות. אבל המשכתי לנסות"
היא מביטה בי, מחפשת מה לומר.
"אני ממליצה לך, להניח את זה בצד לעכשיו, את המבחן, ואחרי שתשתחררי ותרגעי תוכלי לעבור עליו, על הטעויות וללמוד מהן. רק אל תתיאשי מלנסות"
"אבל זה קשה" אני שומעת את עצמי אומרת. "זה קשה אחרי כל כך הרבה פעמים"
"זה מאוד קשה" מסכימה איתי הילה, " אבל, מצטערים על זה קצת, לוקחים נשימה עמוקה וממשיכים, את אלופה את בסוף תצליחי."
הילה קמה מספסל האבן לאות סיום השיחה.
קמתי אף אני.
האמנם? שיתפתי את הילה במשהו כזה אישי? בחולשה כזאת שלי? אחרי שרציתי שתראה אותי כזאתי מוכשרת וטובה?
כן. שיתפתי אותה. לא תמיד צריך להיות חזקים, אפשר לקבל תמיכה לפעמים , זה מחזק זה משמח, זה עושה רק טוב.
התחבקנו, שתינו. חיבוק אמיץ. "תודה הילה" אמרתי לה. לא היה לי מה להוסיף.
איני חושבת שהיו לי רגעים מרגשים מאלו.
רגעים של פתיחות.