קשה לי עם הדרישות

היהדות והרבי דורש מאיתנו הרבה דברים שצריך לומר- תפילה, ברכהמ"ז, קריעת שמע, ברכות, חת"ת, ספר המצוות, פרק מ"א, תניא בע"פ, תהילים בשבת מברכים, ועוד ועוד..
ומה לעשות אני מרגישה שזה לא לומר- זה ל-מ-ל-מ-ל…
חוץ מיום יום..שזה כזה פתגם לחיים..
אבל גם קטעים שאני מבינה בתפילה וגם חת"ת שזה כל יום משהו שונה ואני מתאמצת ללמוד ולהבין.. אני לא מצליחה! קשה לי עם המלמול הזה! מה הקטע?! כל יום אותו דבר וגם אם שונה אז זה יוצא שממלמלים הרי אנחנו לא חסידים גדולים שמתפללים ב'עבודה' ומרגישים את האלוקות בכל מילת ברכה וכו'.
אני מרגישה מפגרת ככה לשבת ולמלמל וכל פעם משהו אחר שסובבים סביב כל סדר היום..
ולכן אני הרבה פשוט לא אומרת. לפעמים רק חלק ולפעמים גם כלום,
ואני יודעת שזה לא בסדר,
אז מה עושים?

שלום לך מתאמצת יקרה,
נראה שאת מתייחסת ברצינות לדרישות של היהדות והחסידות, שזו נקודת פתיחה מצוינת. אך יחד עם זאת, את נצבת בפני קושי כשזה מגיע לפועל, מה שגורם להרבה תסכול.
בשאלתך את מעלה שלושה נקודות:
*הקושי לעשות דברים שלא מובנים לנו (שאלת השקפה)
*הקושי בביצוע של משימות שצריך לומר, והתסכול מכך שאת לא אומרת (שאלה פרקטית)
*תסכול מכך שבסוף את לא עושה את מה ש"צריך" ואת מרגישה "לא בסדר" (שאלה רגשית שיש לה הרבה השלכות לעבודת ה' שלנו…)

ננסה להתייחס לשלושת הנקודות:

העבודה מתחילה במקום בו נגמרת ההבנה
ברמת ההשקפה: למעשה, השאלה הרבה יותר רחבה מתפילות/חת"ת וכדומה – אלא נוגעת לכל הבסיס של חיים יהודיים. מה הקטע לעשות כל כך הרבה דברים שאנו לא מבינים: שבת, כשרות, צניעות, תפילה, ועוד…?
למעשה, ה"קטע" הזה איפשר את מתן תורה, כשעם ישראל אמרו קודם כל: "נעשה". היהדות מבוססת על קבלת עול, ואפשר לומר, שהעבודה האמתית מתחילה היכן שנגמרת ההבנה. כן, גם אם לא מבינים, ולא מרגישים את הקדושה – בהחלט יש ענין לעשות מה שצריך.
מסופר על חסיד ששאל את רבו: "מה אעשה שאין לי חשק בלימוד?" והרב ענה: "ומה אני אעשה, שיש לי חשק בלימוד?". כלומר, החסיד תפס את חוסר החשק כבעיה, והתשובה לימדה אותו שהעיקר זה העשייה, ובפרט עשייה שבאה בקבלת עול. כמובן, שהשאיפה היא להתקדם אחר כך למקום של הבנה, חיבור וחיות. אבל זה בשלב שני, אחרי שמבצעים כי "ככה".
ארחיב יותר: היכולת לעשות פעולות בקבלת עול, בלי להבין, היא יכולת בסיסית בחיים בכלל, ולאו דווקא ביהדות. היכולת להיות כלי ולקבל הוראות, היא בסיס להצלחה בכל התחומים.

מה הקב"ה רוצה ממך?
וברמה המעשית: את מביעה תחושות של קושי ותסכול, שכנראה מגיעים מעומס גדול שמוטל עלייך. עומס פיזי – למלא את החובות ולומר, וגם עומס נפשי – מהציפיות שלך מעצמך. "תפסת מרובה לא תפסת" – ממליצה לך לשתף משפיעה או דמות קרובה במצב שלך, בקושי ובתחושות ובהתאם לכך להגדיר מה נדרש ממך, במצבך כעת. כדאי להתחיל ממש מהבסיס, למשל, בהתמדה במשהו אחד ביום, ומשם להמשיך ולהתקדם.
נראה שמה שנכון כעת בשבילך זה להשקיע יותר באיכות ופחות בכמות. בחרי פסוק אחד בתפילה, התבונני בו ו'תתפללי' אתו את כל התפילה. למשל:
"חננו מאתך חכמה בינה ודעת" – כאן את יכולה לחשוב על הצלחה במבחנים, ו/או על כך שאת מבקשת מהשם להבין ולהתחבר (דעת) לכל ההנהגות שצריך להגיד גם בלי להבין. הכוונה הזו יכולה ללוות אותך גם כשאת אומרת קטעים אחרים, וכך תכניסי משמעות בתפילה.

עוד הצעות ברוח זו, של יותר איכות ופחות כמות:
•בלימוד 'חומש' – התחילי מאמירת פסוק אחד אותו את 'לומדת' בעיון.
•באמירת התהילים היומי – אמרי רק פרק אחד וחפשי בו פסוק שמדבר אלייך ואת יכולה להתחבר למה שאת אומרת.
כך תוכלי לתת מענה לצורך שלך ללמוד ולהבין.

הגיע הזמן להיפרד מרגשות האשמה
וברמה הרגשית: רגשות אשמה, או בשמם השני: "נקיפות מצפון" אוהבות מאוד לבוא ולבקר אותנו. בניגוד למה שאנו חושבים (נראה לנו שהם באים מקדושה ויכולים לעזור לנו לנקות את המצפון), הרגשות הללו דווקא מפריעים לנו להתקדם בעבודת ה'. לא לחינם אדמו"ר הזקן מעלה את השאלה בפרק א' בתניא: "וגם אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה".
להרגיש כל הזמן "לא בסדר" זה מביא לעצבות, לדיכאון, לרפיון ולחוסר עשייה, ואת זה בדיוק היצר הרע מנסה להשיג. כאשר אנו חיים כל הזמן עם האשמה עצמית ("אני יודעת שזה לא בסדר"; "אני לא מספיק חסידית") זה חוסם אותנו מלהתקדם.

ברגע שברור לך מה הקב"ה דורש ממך, במקום בו את נמצאת עכשיו, תוכלי לשחרר מעלייך את רגשות האשם ואת התחושה שרודפת אותך ש"את לא בסדר".
את בסדר – כי את עושה בדיוק את מה שהקב"ה רוצה ממך עכשיו (את זה תדעי אחרי שתגדירי עם משפיעה, משימות שאת יכולה לעמוד בהם). יותר מכך: אדם שמנסה לעשות את מה שלא תפקידו – הוא לא בסדר.

מאחלת לך הצלחה רבה והערכה נכונה את עצמך ואת יכולתך,

איתך בדרך,רחלי

racheli770@gmail.com