קשה לייייי

המריבה חלפה
אבל נגמרה התאווה
לדבר וליהנות בצורה רגילה
עם שאר החברה

בא לי לדבר
איתן להתחבר
אבל לא ככה יהיה, מסתבר
הן רוצות איתה להיות לפעמים
אני פחות בראש עוברת
כאשר חושבים על מישהי בודדת..

למרות שינוי המצבים
הם עדיין חברים
והרבה מאוד פעמים
הם איתה ואני עם כאבים עצומים

לעומת שקשה לשכוח
לדבר על הויכוח
כבר לא מרגישה פתוח
כי להם אין על מה לסלוח

למה אין לי חברות
שאיתן אפשר לשתף
למה אני עם עיניים אדומות
אני רוצה גם להשתתף

למה אותי עוזבים
כשעליה מדברים
נשארת לבד עם הגעגועים
וקרועה מבפנים

למה אני בצד
ונשארת לבד
כי להם יש מלא חברות עכשיו
ולי יש כמעט אף אחד..

הן חברות כל כך טובות
לי הרגישו כמו אחות
אז למה למרות שאינינו רבות
אני מרגישה שאנחנו מופרדות

כמובן, לדבר עם עוד בנות
אני רואה מה הסיבות
אבל לא יכלתן קצת לחשוב?
איך אני מרגישה בסוף?

בזמן שאתן יושבות בציבור
לי יש לב שהוא שבור
הדמעות נוזלות וההרגש הוא עצוב
שאלי הדלת סגור
ההרגש כל כך כאוב
ולי בלב מרגיש דקור
ומרגישה כל כך גמור

אז אנא ממכן חברות יקרות
תתחשבו קצת באחרות
אני יושבת עם דמעות
כי הרגע ניתקו לי החברות

"אוי אני צריכה ללכת לדבר עם ההיא"
"ממש ממש סורי"
לפעמים זה קצת אכזרי
כיוון שלי זה נושא רגשי
ואחרי שאתן הולכות..
אני מתפרצת בבכי

לכל השואלות
אני לא מנסה להראות שהן רעות
רק מנסה להביע רגשות
כי הכאב אצלי כל כך עמוק

תודה שקראתם את נאומי
על רגשותיי היומיומי
חושבת קצת על עצמי
במקום להיות קלילה כמו תמיד