קטע אימה (😉) 15!!!

"הצילו!!", אני הולמת בדלת בכל כוחי, כפות ידיי אדומות ממאמץ. מתנשפת.
"הצילו!!", אני קוראת שוב בגרון ניחר, "נתקעתי כאן!!!".
הד חוזר אליי מהקיר עשוי הפלדה. אני מתבוננת אל החושך, מנעולי התיבה נוצצים מעל החשכה, בורקים למולי.
"מישהו יכול לעזור לי?!", אני צועקת בפעם האחרונה, לפני שעוזבים אותי כל כוחותיי ואני צונחת ברפיון על הרצפה, ידי מחליקה על לוח מתכת קשיח.
היד קופאת באמצע דרכה ואני נועצת בלוח מבט נואש, סקרן וחושש. האותיות היפניות שהופיעו קודם על הדף הקרוע חרוטות בו, ותחתם תוספת של שתי מילים בעברית: "המפתח האחרון".
אז זה התרגום! אבל..

המפתח? האחרון?
ההבנה מנצה בי, מדהימה. המפתח החמישה עשר של התיבה, המפתח שפותח את התא האחרון – ואינו.
ואם המפתח שמאויר עליו אדם של נולד מוביל לעולם ש… שמה? של אנשים של נולדו, עדיין? הגיוני.
אם כך, אז הפענוח של מפתח ובו שנים עשר ירחים – הוא עולם שבו ניתן לשוב אל העבר, ההיסטוריה.

מוחמאת מההבנה שלי בנסתרות אני נוברת בערימת המפתחות שנחה בפיזור על הרצפה. אדם שלא נולד, שנים עשר ירחים וחץ קדימה, עין מוקפת ועין מסומנת באדום, בועת מחשבה עם עיניים..
בועת מחשבה עם עיניים?
זאת אומרת?
בועת מחשבה יכולה להיות מחשבה פשוטה, דמיון, משאלה, חלום, הזיה. אבל כיצד קשורות העיניים?
..לראות את החלום, נניח?
גלגלי מוחי נעים במהירות עצומה, סורקים פתרון אפשרי לחידה.

ואז, כשאני ספק יושבת ספק כורעת על הרצפה, עיניי מועמות בניסיון לפצח את התעלומה וידיי תומכות בראשי – אני מבינה הכל. וההבנה הזו, המוחצת, פוערת את עיניי בהבעת תדהמה.
לא לראות את החלום, לראות בחלום.
ברגע שמנסים לפתוח את התא המאויר במחשבה ועיניים, נכנסים לתוך לולאה מעגלית וצופים אוטומטית, בתוך חלום, במה שקורה עם מי שנמצא באותה עת בעולם השחור.
ובדיוק מאותה סיבה אמא ידעה את מה שקורה איתי ושלחה את מי ששלחה. אבל מה שלא הבנתי אז, שלא רק אמא צפתה וצופה בי כאשר אני שם, אלא כל מי שנגע. זכרון צף בין רקותיי. מעביר בבשרי צמרמורת.

הכפילה מאיימת למחוק אותי לנצח, אבא, אמא, דן ואהרון שצצים בשנייה האחרונה ומצילים את המצב.
דן?
אז גם הוא בסיפור המטורף הזה, אח קטן והרפתקן שלי. וגם אבא ואהרון.
ורק אותי, בודדה שכמוני, לא שיתף איש בסיפור המשפחתי.
למה?..