קטע אימה (😉) 13!!!

"ש-לום", אני פותחת את הדלת בתנופה.
סבתא שוטפת שעועית תחת זרם מים. מנערת. "מיה!", היא ניגשת אליי בחיוך רחב.
"הגעתי". אני.
סבתוש מעניקה לי חיבוק עז, מוחץ. נשיקה בלחי, כוס מיץ בננה ועוגה חמה, מדיפת ניחוח משכר.
"התחלת בהכנות לשבת?", אני שואלת.
"עדיין לא. חיכיתי לנכדה המתוקה שלי".
אנחנו צוחקות.
"את אוהבת עוגת פסטוק, נכון?", זכרונה הצלול של סבתא מדהים אותי בכל פעם מחדש, "אז נכין אותה".
"לא צריך – ".
"צריך", פוסקת סבתא ומרימה את ידה, בולמת את שטף המילים שעמדו על קצה לשוני, ממאנות. "ואם נתחיל להתווכח עכשיו על כל מילה – נהיה מוכנות בשבת הבאה".
"אהה", אני מפשילה שרוולים.
סבתא מקמטת מבט: "נתחיל עם העוף, בסדר?".
"יותר מבסדר".
"מצויין".
"התחלתי".
אני מוציאה סיר. מפעילה את הגז על אש גדולה, שוטפת עופות ומניחה בזהירות בסיר הגדול, האדום.  מבחינה בקצה עיני בחיוך הנושר מפניה של סבתא. במבט שמתרצן. היא עומדת, קפואה על מקומה, נועצת בגבי מבט שקט וחודר.
"את יודעת". היא אומרת לבסוף.
לאט, בזהירות מופלגת, אני מסתובבת. "יודעת מה?".
"את יודעת", חוזרת סבתא. לא מדירה את עיניה ממני. "אני יודעת שאת יודעת, מיה. מסבתא שלך את לא יכולה להסתיר".
"אני לא מסתירה – ".
"הבת שלי. אמא שלך. היא גלתה לך, נכון?".
אני בולעת. "כן". אמא הכניסה אותי לעולם השחור, לכל ההרפתקה שבאה אחר כך.
"תסיימי את העוף ותלכי לנוח", שפתיה נעות רק במילימטר הדרוש,  "נדבר אחר כך".
לכי לנוח. עכשיו, אחרי השיחה הזו, היא גם תצליח להירדם! מה הסוד המסתורי של העולם השחור? הפעם היא תגלה. הפעם, הפעם תפצח את הסוד..

שעתיים וחמש דקות לאחר מכן סבתא נכנסת לחדרי, רצינית עד אימה. "אם אני אבקש ממך, מיה, לרדת למחסן – את תעשי זאת, נכון? את נכדה טובה", היא לוקחת נשימה עמוקה, מציפה את הריאות, "אז תרדי, בבקשה, למחסן", קולה נמוך, מתמזג באפלוליות החדר, במסתוריות שממלאת כל פינה עד מחנק. "הקוד של הדלת האחורית הוא גימטריה של עולם. 146. הכל שם, את תדעי איך להמשיך". והיא מתרוממת, לוחצת על זרועי בעידוד ויוצאת מהחדר."סבתא – ", אני קוראת אל גבה המתרחק.
"את תצליחי, מיה", מבטה נותן אמון, "הכל יהיה בסדר".
"יהיה?".
"היה ויהיה. רדי למחסן, שנים חיכיתי שתגדלי, שתהי חלק, הגיע הזמן",מהיא נותנת בי מבט עמוק, מפלח. ים מציף את עיניה, זיכרונות מתנפצים בזה אחר זה, מתפוררים לאלפי רסיסים שעפו עם רוח הזמן, "בהצלחה".שנים חיכיתי שתיגדלי? שתהי חלק? המילים נשמעות מאיימות וגדולות מידי, גדולות ממני.
אני לא רוצה לחשוב יותר מידי. לא רוצה להעמיק את הפחד. אבל זו סבתא שלי! קצת אימון, מיה. קצת אימון לא הזיק מעולם!
באטיות, בחשש, אני יורדת למחסן. דלת אחורית. ביד רועדת מקישה את הקוד, וכמעט מתעלפת כאשר הדלת נפתחת בחריקה צורמנית וחדר קטן, חשוך, שאיור של גולגולת על אחד מקירותיו הצרים- נגלה לפניי.
גלגולת..
נורה נדלקת במוחי, צווחת: לכי! מה לך ולזה?
אבל הלב עקשן לפעמים, ולאחר שהתחלתי – כבר לא אוכל לסגת לעולם.
על הרצפה מונחת תיבה זעירה מחולקת לחמישה עשר תאים, כל תא חתום במנעול. לצד התיבה מונחים ארבע עשר מפתחות. צמרמורת חולפת בגבי.
אני מפחדת. אין צורך להעמיד פנים, כאן. ביני לביני. רגשות סוערים לי בלב. אני עוצמת עיניים. דמותה של סבתא, רכה ומאירה, עולה לנגד עייני. כמעט מוחשית. "את תצליחי, מיה", היא אמרה, מאמינה בכל מילה. "הכל יהיה בסדר".
מעודדת מהבטחה אני לוקחת את אחד המפתחות מפתח, וקופאת. על המפתח מאויר דמות אדם ועליו איקס.
איקס?
אדם שלא נולד?
ואז, בבת אחת, הכל ברור. ברור מידי.
"..לילה. אני קמה, נוטלת ידיים. מתלבשת במהירות.
כוכבים נוצצים ברקיע האפל.
מסתכלת במראה, מיטיבה את הבגדים. מוציאה מהמגירה את העדשות השחורות ומניחה על עיניי.
מחכה לבעלי, הוא לא מופיע.
צללית נעה מאחוריי.
"זה אתה?", אני שואלת. מקווה.
הצללית פוסעת עוד פסיעה, נעצרת במרחק נגיעה ממני: "לא".
אני מצטמררת.
"אין לי שם", הוגה הצללית באיטות קרה. "כי עוד לא נולדתי"…

…עוד לא נולדתי…