קורים ניסים/סיפור חנוכה קצר (2)

רבקי יושבת מחוץ לחדר הקטן, גופה מתנענע על ספר תהילים יבש.
הלב שלה צורח, בוכה-אבל דמעה, אחת לא יורדת.

כי זה מגיע לה, או כך לפחות היא חושבת.

"רבקוש?" אמא שלה מגיע מהפתח, עוטפת אותה בחיבוק, "איך את?".

"אני יודעת למה זה קרה לנו". מדלגת רבקי על השאלה בבהילות, כאילו שד עומד מאחוריה ודוחק בה לומר. או שלא בכאילו?

"מה…מה…?…" שרה בנימין לא מבינה את כוונתה של ביתה. "כלומר…? כי ככה השם רצה!"
הם מתיישבות על הכיסאות, אמא שלה מוציאה קופסא אחרי קופסא מהשקית האטומה, מלאות בריח של בית. עייניה של רבקי מאיימות לטרוף הכל-אבל היא, לא נוגעת.

"בגלל תמר". לוחשת רבקי בהמשך ישיר. עיניה נטועות בתמונת פיספס שעל הקיר הלבן, צוללות לתוכה. שוקעות.

עשר שנים לפני—

"קדימה כולם, אנחנו עוד נאחר לחתונה!!!" משה בנימין דוחק בבני משפחתו, ידו שעונה על ההגה. "רבקוש!" הוא מרים מעט את קולו, "בואי כבר!!!" רבקי רצה במהירות, מתיישבת בכיסאה, והנסיעה מתחילה סוף סוף.

"רגע עצור!!!" היא צועקת אחרי רבע שעה נהיגה, כשמגדלי קוקה קולה כבא נראים, "העדשות שלי!!!" היא שולחת יד לאחוז במשקפיה שנקנו עד לא מזמן, מסתכלת עליהם כעל חייזר מגעיל. "שכחתי אותם!!!" היא דופקת על החלון, זעם בעינייה, אם רק לא היו מלחיצים אותה!!!

"אבל יש לך משקפיים, לא?" אבא שלה לא נבהל, הוא מביט בשלטים המתחלפים, פונה לימין-ירושלים. מדליק שיר חתונה מקפיץ.

"אז מה!!!" היא מאבדת השתונות, שנים היא מחכה לחתונה הזאת! שנים! אין מצב שהיא הולכת להראות בה כמו…כמו…כמו קרוקודיל עיור. "אני צריכה אותם, אבא!!!"

אבא לא עונה, מבטו נטוע בכביש, נאמן עדיין כנהג חדש לחוקי התנועה. אמא מסתובבת במקומו, "רבקי, זה מה שקרה מותק. מבאס. מכעיס. אבל אין מה לעשות. את מבלבלת את אבא והוא עוד יכול לעשות תאונה בגל—"
"אז שיעשה!!!!!" יוצאת מממנה שאגה מטורפת, שמפתיעה אפילו אותה, אבא מסתכל עליה לרגע, מאבד ריכוז ופוגע באוטו כסוף קטן, דורס לגמרי את החלק הפנימי ואת מי שישבה שם. תמר. תמר שפירא.

משם היא כבר לא זוכרת כלום.
רק דמות אחת קטנה, שמככבת בכל הסיוטים שלה-תמר.
—

"מה קשור!!! אמא שלה נבהלת מהמחשבה על זה, "את אלוקים את? את יודעת למה הוא עשה?!"
"מגלגלים חוב על ידי חייב, אמא". היא לוחשת, התאבון ברח לו לחלוטין. "זה לא סתם". היא קמה, טעם מר בפיה, דמעות שוטפות אותה, מטשטשות את הנוף.

עיגולים, עיגולים קופצים לפתע לתוך מרחב הראיה שלה, היא מנסה לצעוק, קול חלוש יוצא לה מהגרון-ואחריו-היא שמעה חבטה של גוף נופל. אין לה מושג של מי.

"היי". פנס מאיר את פניה, שוטף אותה באור שורף. "את בסדר?"
היא רטובה. בטוח. ניסו לשפוך עליה מים? מי החצוף?!

"היי רבקה. אני תמר. את התעלפת פה פתאום, איך את מרגישה?" חבורה של רופאים בוהים בה, שרוול לחץ דם מתנפח על הזרוע והיא-שרועה על הרצפה. באמת מעניין איך היא מרגישה. מובכת אולי???

"אני לגמרי…"היא מתרוממת בקפיצה ואז קורסת חזרה לקריאות בהלה של הרופאים כשהכל מסתחרר סביבה, "…לא בסדר…" בכלל.

"את עדיין חלשה. יעבירו אותך לנוח קצת במיון. אם את צריכה אותי תבקשי את האחות תמר שפירא".

פלשבקים קצרים מהתאונה אותה הדחיקה צפים במהירות.
הכל נמתח כמו מסטיק.

"הצילווווו!!!" היא הספיקה לראות את האישה צורחת, פחד אימה בעינייה. פחד יום הדין. ואז-רעש של מתכת נסדקת ושקט רע. רע ממש.

"את-את-" היא מנסה לדבר, יש לה מאות שאלות בראש ומתוכם היא שואלת את ההכי חסרת טאקט. "את לא חולה?"

האחות מולה נשפכת בצחוק משוחרר, מוחה כמה דמעות של עצב וצחוק ביחד. "אני כבר לא, ברוך ה'". עיניה מכווצות, מסתירה את פליאתה מהשליטה של רבקי. "אבל ילדים-לא יהיה לי. זה מסוכן לי מדי". פה החיוך מתחלף בעצב עמוק, "אבל מה אני מעציבה אותך? את לא קשורה בכלל!"

"תגידי תמר", היא צוללת למים עמוקים בלי לדעת לשחות, "יש לך קפידה על…" היא בולעת גוש, "על מי שגרם לך את זה?" חרדה עוטפת אותה, ועם היא תגיד כן?! ואם תגיד כן?!

"לא". לוחשת תמר כשנחילי דמעות יוצרים על פניה שבילים עצובים, "אני…אני יודעת ש…שהכל ממנו ו…אם את מכירה את מי שגרם לי את זה, תמסרי לו שאני…" היא נקרעת מבכי, "שאני מוחלת לו בלב שלם". רבקי בוכה את חייה, "כי הכל זה הוא". היא מרימה עיניים לשמיים, הבכי הופך לסערה, ורבקי מצטרפת עליו, "הכל. והוא יודע מה הכי טוב בשבילי. אין לי שאלות עליך אבא".

רבקי מביטה באישה הגיבורה הזאת, מנסה לשאוב כוחות ליום שבו תעמוד מולה ותגיד: זו אני. בוא נראה אותך עומדת בדברים שלך.

כי הכל ממנו.

"את מלאך רבקי. מלאך".