קוטף פרחים לשדה שבשמיים//סיפור

חריקה קלה והם על הקרקע.
ארץ ישראל.
הם הורידו את הדר בגסות מן המטוס, חמישה שוטרים בכל צד בעוד שניים תופסים את כתפיו, הוא פסע לאט, אזיקי השרשרת שעל רגליו לא נתנו לו לעשות יותר מרבע צעד כל פעם.
אדם מוכר עד כאב נעמד מולו.
גד.
גד שגיא.
ראש המוסד בכבודו ובעצמו.
הכל עצר. העננים עצרו מתנועתם, שדה התעופה השוקק חיים עצר לרגע מפעולתו הבלתי פוסקת. רגע של שבירה.
"למה?!" כל הזעם שבעולם היה בעיניו של האיש,
הדר הוריד את ראשו,
"למה הדר?!"
הדר הרים את עיניו ולחש בקול בטוח, "זה הבן שלי גד, תבין גם אותי!"
אפילו דמעה לא הייתה בעייני האנשים הקשוחים שראו לא דבר אחד ולא שניים בחייהן, רק כעס ואכזבה.
קולו של גד היה מלא כאב. "אבל היית מחכה לאישור! לסיוע! הכנסת את מדינת ישראל במו ידיך לשערורייה עולמית!"
"המדינה תסתדר!!!" הוא שאג, "האישור היה טכני בלבד ובאותו זמן הבן שלי היה בצרות!!!"
גד הסתובב בלי אומר מילה ונכנס אל הניידת האזרחית,
"בוא". קולו של השוטר היה צעיר משציפה, הוא לא השמיע את קולו מאז שתפס אותו, כמין כורת ברית שתיקה.
הם התקדמו כמה צעדים כשלפתע נעצר הדר באחת.
מה זה?!
חבורת ערבים צדה את עיניו, הם מתנהגים מוזר…
די כבר! לחש לו קול, אתה סתם חשדן כרוני!
לא נכון! התנגד קול אחר, הם מתכננים משהו, ממתי לאזרחים ערבים פשוטים יש כאלה אקדחים משוכללים? הוא עצר על עומדו, "אל תעצור!" האקדח לחץ על צלעותיו, הוא לא המשיך, להפך, הוא הסתובב אל השוטר באחת, השוטר לעומתו דרך את האקדח אוטומטית כמעט,
"תרגיע! אני כבול! פשוט…אתה רואה את אלה?" הוא החווה בגופו על הערבים, "זה נראה שהם מתכננים משהו". הוא היה נשמע מגוחך גם לו עצמו.
"מ'שתגיד". פלט השוטר המשועמם ודחף את הדר,
"תזכור שאמרתי! אתה רוצה שביעי באוקטובר שתיים?!"
"מ'שתגיד". חזר השוטר על משפטו הנצחי, הם התקדמו עוד צעד.
עשן.
אבק שרפה.
יריות.
דם.
"הצילו!!!!!!!"
צרחות מחרישות אוזניים, "אייי!!!" השוטר שלידו קרס על הרצפה, הוא כרע לידו ומדד דופק,
אין.
הוא נטל את אקדחו של השוטר וירה בשרשרת שכבלה את רגליו, הקליע שרט מעט את רגלו, הוא חנק זעקת כאב מבין שיניו החשוקות.
הדר רץ מאחורי רכב טיוטה הפוך, הוא שיקלל את הנתונים במהירות,
שישה מחבלים.
עשרה שוטרים.
תשע.
שש.
שלוש!
הוא ועוד שלוש! השאר מתים או בדרך… איך זה קרה?!
הוא ירה בראשו של המחבל במדויק. פחות אחד. הוא חזר על כך עוד פעמיים, זעקות הכאב של המחבלים נבלעו ברעש הצעקות.
שני מחבלים ושני שוטרים. ואין לו מושג איפה הם.
מצב מעולה ממש.
חפץ קר התהדק על גבו, "קום". לחש קול ארסי, "לאט". קולו של המחבל היה מלא בשנאה יוקדת ותאוות נקם. אקדחו השתוקק לירי.
הדר תר בעיניו לעזרה, השרשרת!! השרשרת שכבלה את רגליו הייתה במרחק פסיעה ממנו, הוא קטף אותו בזהירות בעודו מתרומם,
"יופ—" הדר הסתובב במהירות וחנק את המחבל בעזרת השרשרת, מביט בחיוך מה בגוף שנוחת על הרצפה לצידו בחבטה חלשה.
עוד אחד וסיימנו.
ראשו של המחבל הציץ בקרבת מקום.
הדר ירה.
שקט שרר בשדה התעופה.
שקט מוות.
מלאך המוות מטייל לו להנאתו בין גופות פצועות כביתו שלו,
קוטף פרחים לשדה שבשמיים.

* * *

"אז יש בנינו הבנה?"
גד הושיט את ידו ללחיצה וזו נשארה מושטת באוויר,
המזגן בחדרו של הרמסד פעל במלוא עוצמתו, "אתה תקבל חנינה בתנאי שתשתוק על כך שהזהרת אותו ולא הקשבנו".
הדר התלבט.
"תקשיב", קולו של גד רוכך מעט, "נכון, אם תספר אנחנו בהחלט נהיה בבעיה רצינית, אבל תסמוך עלינו שנצליח להתמודד. אתה בניגוד עלינו תכנס לכלא עד סוף חייך, אני מניח שיש לך עוד חלומות להגשים נכון?"
הדר התרומם. תמונותיהם של ילדיו מרצדים במהומהם מול עיניו. "אני אשתוק".
הוא יצא מן החדר לאוויר הפתוח, שערותיו מתבדרות ברוח וראשו מלא במחשבות,
לפעמים, אתה תראה דברים מקוממים ולא תוכל לעשות נגדם כלום ואנשים רעים שלא יבואו על עונשם. אבל אתה לא שופט כל הארץ. אתה לא