צפת של מטה /8

יש לנו שיעור על התקשרות לרבי. (לא, לא עכשיו. עכשיו אני יושבת על המיטה שלי, בחדר היפה שלי בבית, עם השמיכות פוך שלי והבובת ברווז המרוטה. אני בבית חודש, וטוב לי החודש הזה כל כך.
בכל זאת על הסמינר באתי לספר לכן, ואת התמצית שלו, את האמת שהוא רוצה לחנך אותי בה בעקשנות – אני רוצה לחיות. אז צפת אקטואלית גם בבית החתיך שלי והנקי והמלא 'אופי אורי' שמעיז להשפריץ את עצמו בעקשנות חזקה משל צפת. אז הנה אני מתחנכת, פה אפילו יותר מאשר בסמינר.)

את השיעור מעביר הרב הרצל. זה שיעור מיוחד כי מה שמלמדים בו זה לא מהלכים גאוניים בשיחה, או מושגים בחסידות וגם לא פסיכולוגיה התפתחותית (כן יש שיעור כזה) או ידע כלשהו.

הרב בשיעור מספר (אנחנו מסכמות במרץ, זה שיעור שכואבת בו היד) מנסה לתת לנו מושג בהרגשים חסידיים. ולכן הוא מספר על החוזרים של כל הרביים, על כתיבה לרבי, על התקשרות לרבי. סיפורים וניואנסים שבעצם לא כתובים בשום מקום. אני במקור לא אוהבת סיפורים וכן אוהבת מהלכים גאוניים בשיחה. ככה שלא כל כך התחברתי לשיעור. עד שהוא התחיל לצבור תאוצה, ומצאתי את עצמי בצוות המסכמות במרץ.

לא כי השיעור נותן מתכון להתקשרות לרבי, אלה כי הוא מסביר לי שיש דרך ליצור רגש. בתוך קופסא מקטיפה הרגש שלי אל הרבי נמצא, עמוק בתוך הלב מתחת אלף מטפחות משי – אני רוצה את הרגש הזה חזק יותר.

אז להקשיב בשיעור של הרב הרצל על התקשרות, על אנשים שהרבי היה חשוב להם יותר מכל דבר אחר?
אחת שתיים, מקשיבים

***
בחדר השני שלי הצפתי, הפחות יפה הפחות נעים וללא הברווז  – ישנות איתי חברות. שתיים איתי בחדר. שתיים בחדר לידי. צמודות קיר אלי נמצאות שתי חברות נשמות, שעזרו לי בתהליך החינוך העצמי בעצם זה שהן היו הן.

אני נכנסת לדירה, מהחדר ליד עולים ניגונים. על הקיר של אחת מהן תלויים ציטוטים משיחות של הרבי, ומנטרות ' רבי אני בשבילך '. וכשחברה שלי בעדינות מראה לי שיר שהיא כתבה (בשעות המאוחרות של הלילה שאת לא מבינה למה שתיכן עירות) אני משתוממת לראות שגם היום כמו פעם יש אנשים שבאמת מחפשים לעשות את מה שהרבי רוצה.

זה כתוב בשירים שלהם, בפנים שלהם, בקירות של החדר ומשתקף מכל ישותם.

והרגש שלה אל הרבי הוא כל כך חי. הוא הדביק אותי בתום שלו, שאלתי את עצמי באותו יום – מה את עושה בשביל הרבי?
השאלה היתה חיוורת קצת. מול האור של חברת דירה שלי, הרגשתי טיפשות. ידעתי שהרבי שייך גם אלי, אל כל יהודי. ובכל זאת.

***

מוסי היא חברה טובה שלי שהגיעה איתי עוד מהתיכון. מהבנות האלה שאבא שלהן משפיע ומוסר שיעורים בכל מקום וכן, יש אצלם התוועדויות בבית.
כשהיא מדברת על הרבי, על נסיעה אליו, כשהיא לומדת שיחה, את מרגישה שהרבי חשוב לה. זה לא כתוב בשום מקום. היא גם לא אומרת את זה. אבל הרגש הזה, עתיק ארגמן מתוק וישן נמצא. היא אוהבת את הרבי וזה צף ממנה ועולה. אני מדברת איתה ויש לה כוכבים בעיניים ואהבה. יש לה קשר עם הרבי, אני כמעט רואה אותו בעיניי רוחי ובכל הנשמה שלי רוצה גם.

אבל החיים שלי הם לא התוועדות אחת גדולה, אבא שלי לא מתוועד לעיתים קרובות, ועד שלא באתי לצפת, אפשר לומר שלא הייתי אף פעם בהתוועדות ראויה לשמה.

והרגש שלי אל הרבי, כחול ערפילי מתעתע, מרחף בשמיים ונוחת לבקר מידי פעם. בעצם, לא לעיתים קרובות מדי.

***

יש את דרכי ההתקשרות לרבי שכולנו יודעות לדקלם.
ללמוד את התורה שלו. לכתוב. לקיים את ההוראות, לנסוע לרבי.
ויש יש את הקשר עצמו, שמורכב כמובן מהדרכים להתקשרות אבל יש בו עוד נדבך.
התחושה הזו שהרבי הוא מקור החיים שלי. הוא הדרך שלי להתחבר להקב"ה. הוא החיים שלי וכל מה שיש לי זה בשביל הרבי והרצון שלו.

ההרגשה הזו שכקשה – כותבים לרבי. כששמח – גם כותבים לרבי. ואם מתלבטים המחשבה הראשונה היא – מה הרבי היה רוצה?

ואת ההבנה הזו שלאט מחלחלת את הלב שטוענת שהרבי אוהב כל אחת אהבת אמת. מוחלטת. ואת כל כולו הוא מקדיש בשבילך. בשבילנו.

ואת האהבה הזו שהרבי נותן לך כל כך הרבה ואיך תעמדי מול כל השפע הזה של האמון האמונה והחום האינסופי, בלי לאהוב בחזרה?

קשר שהוא רק ביטחון ובהירות בחיים. שמשאיר אותך למעלה, שעוזר לך לחיות את הנשמה שלך בעוצמה ומחבר אותך עם ה', ומאכיל אותך באמונה, שכבר לא תהיה ערטילאית כל כך.

אין לי מילים יותר. זה רגש שכל אחת מרגישה אותה בדרך שלה ואי אפשר להסביר אותו. אנחנו שונים, והקשר שלנו אל הרבי ירגיש שונה. כשמצטופפים בין חסידים, אולי אפשר לזכות להגיע לרגע כזה של אמת שבו אנשים מגלים טפח מהקשר שלהם אל הרבי ואז נאלמים – ברגש שלו, במקום המחוספס הזה והלא מעובד, הוא גילה את הרבי.

***

כשהרבי הרש"ב הסתלק הוא אמר לחסידים שבכו על כל שהרבי עוזב אותם: "אני עולה למעלה ואת הכתבים אני משאיר לכם ".
ההסבר הפשוט הוא, שהרבי מחדיר את עצמו בתורה שלו, ועל ידי לימוד תורה אפשר להתקשר אל הרבי.
לפני שחזרנו הביתה היתה התוועדות והרב הסביר הסבר עמוק יותר. למה הרבי אמר "משאיר לכם " ולא "נותן לכם'?
כי בנתינה, מי שנותן נותן, ומי שמקבל לא צריך לעשות מצידו דבר.
אבל אם הרבי משאיר את הכתבים, הם נמצאים, אבל צריך גם את החלק שלנו בקשר. שנלך וניקח. נעשה גם את הצעד שלנו.

***

תנצלו את י"א ניסן, להתוועדות. למשהו. אולי תרגישו. אולי לא. בין כך ובין כל זה יום מופלא לחזק בו את הקשר שלנו עם הרבי.