צפת נתנה לי שיעור בחסידיות.
היא הפגישה אותי עם רף של חסידות שלא הכרתי.
זה לא רק המושגים בחסידות שפתאום אני מבינה, זה לא רק שאני לומדת המון. אני פוגשת אנשים. אנשים שמרגישים, שמרגישים, שחיים ושמכניסים אותי לאוטוסטרדה חסידית שאין לך יכולת להתנגד אליה.
השלילי שבזה – את הולכת לישון בשעות הזויות בשביל ללמוד או להתוועד ואז לא מתפקדת ביום למחרת (לא מתפקדת שלי = בוכה, רגשית מאוד, כמעט נרדמת בשיעורים ועצבנית על כולם). את חושבת שאת נמדדת לפי כמה חסידית את (כמה חסידית אני? תלוי ביחס למי, ביחס לצפת יש לחברות דירה שלי הרבה מה להגיד;) את הופכת את ההתקשרות לרבי למשהו חיצונית – כמו בגדים, כמו כסף כמו כל המדדים שאנחנו מודדים לפיהם ופוסלים לפיהם ואוהבים – לפיהם.
החיובי שבזה – החשיבה שלך משתנה. חד משמעית. למה? כי מה זה חסידי, מה זה מתאים, זה לא משהו שכתוב, זה הרגש. ובצפת מתפתח לך ההרגש הזה. את רואה את הבנות סביבך שבזמן הפנוי לומדות שיחה, ושישי ריבו זה הזמר הלא לא חסידי שלהם. (בוא נגיד שישי ריבו הוא השאיפה שלי כרגע, מוזיקה זה סיפור קשה) צפת סיפרה לי שיש לי עוד המון המון לאיפה לשאוף. אני מוצאת את עצמי יום שלם כולי קודש. לימודי קודש יפיפים עד חמש. חברותא בהפסקה והתוועדות בערב. כולם סביביך ככה. עולם המושגים שלי השתנה.
מה קשה לי מאוד בזה?
אני מקנאה. אני פוסלת את עצמי בלי סוף. אני משווה את עצמי לאחרים ביחס לנקודת התמצית של חיי – ההתקשרות שלי לרבי.
*
הדילמה של חברות דירה – מי השאירה את השערות במקלחת? אני מנקה לפני ואחרי, שתדעו. ככה זה שאת חיה בדירה של בנות, יש שערות בכל מקום ובלי סוף את נדרשת לוותר, להתאפק, ולא רק ביחס לניקיון שמפריע לך. אני מתאפקת. מנקה בלי לחשוב לפני ואחרי ונהנית מהזמן איכות שלי עם עצמי. במידה מסוימת אחרי צפת כבר לא מגעיל אותי כלום (כמעט בכל אופן)
*
בהתוועדות הקבועה של יום רביעי / שלישי הגיע רב ודיבר על בעיית השערות.
הוא ביקש מאיתנו לאסוף אותם. שערה שערה. עד שיהיה לנו הר של שערות ואז נדע שהצלחנו. שהגענו לאמת.
הוא הסביר כי הדרך האמיתית להתקדם, להיות טובים יותר ממי שאנחנו, היא לקחת על עצמנו החלטות טובות בגודל של שערה. ככה הוא קרא לזה. החלטה טובה קטנטונת. ובה להתמיד. למי שמפיל אותנו יש טכניקה פשוטה – הוא מפטם אותנו באורות רוחניים, וכשהוא מפיל אותנו הוא מפיל אנשים רוחניים, שמנים ברוחניות.
הוא מפרגן לנו רוחניות בשביל לשחוט ולהפיל אותנו מפוטמים אחר כך. ולכן, האמת, מה שה' רוצה מאיתנו נמצא בעיקר בפרטים הקטנים.
למקובעת שכמוני, שנאבקת מבוקר עד ערב בדברים קטנוניים ורגשות עלובים (זו הבקורתיות שלי, נסו להבין אותה) זה משפט מנחם מאוד.
האלוקות באמת מבקשת ממנו למצוא אותה בפרטים הכי הכי קטנים של היום יום. ברגשות הילדותיים מה שאוכלים אותנו. הקב"ה ביקש מאיתנו לקיים תורה ומצוות, הלכות ופרטים קטנים ולכאורה לא חשובים שיכולים להראות חסרי משמעות. אבל לא. האמת לא נמצאת בצפת, היא רק מלמדת אותי איך אפשר להחיל אותה גם בחיים עצמם.
אנחנו חייבות לדעת להעריך הצלחות קטנות, אסור לזלזל בגפרור הקטן שאנחנו מדליקות בחושך של העולם הזה (יש לי נטיה לעשות את זה).
הגוף שלנו הוא חדר ששואף לחושך כל הזמן, וכל נר, כל רגע שמח, רגע קטן של קדושה שהצלחת להפגיש את הקב"ה עם החיים שלך -זה דבר גדול. אדם לא צריך לבחון את עצמו לפי הז'אנר של סיפורי צדיקים, לפי האנשים שפועלים גדולות ונצורות, אלא לפי היהודי הכי טוב שהוא יכול להיות. הסיפור האמיתי הוא על שליח שאין לו מניין והוא שמח. השליח של השערות של הדברים הקטנים. ילד אחד שהוא לימד לבר מצווה, ויהודי אחד שאומר אמן.
בואו נפתח בז'אנר חדש – סיפורי רשעים. סיפורים של אנשים שכנראה ישארו רשעים. הם לא טובלים בקרח, או מביאים את כל רכושם להכנסת כלה. אנשים שעל המצבה שלהם כתוב – הוא נפטר רשע אבל יש לו הרבה 'שערות' ברזומה שלו. זה אדם שנאבק.
ואת המאבק הזה, הקב"ה אוהב. הוא לא רק אוהב אותו, זה מה שמשיב את נפשו.
*
הביקורות העצמי שלי לא רוצה לצאת פנסיה, ועל המצבה שלי כנראה יהיה כתוב 'כאן קבור אדם שניסה שלא להלקות את עצמו'. האנשים בצפת יותר מדיי חיים מולי בצבעוניות ובגילמות של דשא ירוק, הרבה יותר מהרעיונות בשכל. הביקורת לא מפסיקה להשוות ולהאשים. (אני לא חסידית לדעתה, ורחוקה מאוד, ולא עצמי. איזה עלוב זה להיות לא עצמך!)
אני אמשיך לאסוף לי שערות של עבודת ה', ריקודים שרקדתי אפילו שאני אנטי פוזות צפת. רגעים שבהם הקשבתי, שמתי לב למשהו אחר. רגעים שבהם אמרתי לעצמי – את טובה ותמשיכי ה' ברא את כל העולם בשביל המלחמה שלך.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
וואו מהמם!
אהבתי ממש
וואו זה פשוט מרתק
הזווית ראייה, הרעיון העמוק והכל כך פרקטי
הנקודות האלה שנמצאות עמוק אצל כולנו..
תודה!!!!
אורי את בן אדם כל כך כנה ואמיתי. יש לך כתיבה מיוחדת שחושפת את ה'פנים' הכי עמוק
תודה שאת משתפת אותנו בפנימיות הכל כך יפה הזו. זה גורם לנו להרגיש אנושיים 🤭
וואוו. הפרק הזה יפהפה, יפהפה, יפהפה. אהבתי ממש, תודה.
נורא אהבתי את הפסקה הזאת:
"בואו נפתח בז'אנר חדש – סיפורי רשעים. סיפורים של אנשים שכנראה ישארו רשעים. הם לא טובלים בקרח, או מביאים את כל רכושם להכנסת כלה. אנשים שעל המצבה שלהם כתוב – הוא נפטר רשע אבל יש לו הרבה 'שערות' ברזומה שלו. זה אדם שנאבק.
ואת המאבק הזה, הקב"ה אוהב. הוא לא רק אוהב אותו, זה מה שמשיב את נפשו."
וגם את זאת:
"אני אמשיך לאסוף לי שערות של עבודת ה', ריקודים שרקדתי אפילו שאני אנטי פוזות צפת. רגעים שבהם הקשבתי, שמתי לב למשהו אחר. רגעים שבהם אמרתי לעצמי – את טובה ותמשיכי ה' ברא את כל העולם בשביל המלחמה שלך."
את חכמה ומרגשת. תודה על הפרק היום.
מהרבה שערות- יוצרים פאה!
נו באמת, לא הקשבת ב'אפטר התוועדות' שהייתה בשבת?!
הפוסט הזה שלך,
משנה חיים.
ככה. אני מתכוונת לכל מילה.
לקרוא אותו ולעשות כיוון חשיבה חדש.
אי נהננת מהמחשבות שלך, מהתובנות שלך.
את מציגה את ההצלחות והקשיים. לא מתעלמת משום פרט.
תודה! תודה שאת משתפת בדבר הזה.