צפת של מטה /10

בשבוע האחרון של צפת הייתי שיכורה
לא ראיתי בעיניים.
אחרי שבהחלטה נמרצת החלטתי לעבור לכפר חב"ד (יחידה מסמסטר בערך) הרגשתי שחרור שכמותו לא הרגשתי זמן רב
הרגשתי שסוף סוף אני יכולה לחיות באמת. שהנה, הראש שלי לא שוקע במה יגידו. הלב שלי חי את מה שהוא רוצה. הבזקי החרות שהרגשתי לראשונה בחיי גרמו לי להסתחרר ולרקוד כל עוד שמו מוזיקה.

רק כשבחרתי לנהל את חיים בעצמי, ולקחתי החלטה אמיצה של לעזוב, הצלחתי ליהנות בצפת כמו שלא נהניתי שנה.

אני רוקדת, בבנקעט סיום, אני מרגישה את האמת של חיי בכל הגוף מטלטלת אותי. רגע אני שרה רגע בוכה ומחבקת את כולם קרוב אלי שלא יגמר הרגע.
בבהירות של אדם שה' האיר אליו פנים והחליט לתת לו לטעום את החרות הפנימית, אני יודעת מה אני רוצה מחיי, יודעת שהכאב והעולם הזה לא יזיזו אותי מלחיות.
ופתאום, אחרי שנה שלמה שבה את מבררת מי את בתוך מגוון של אנשים ורצונות, שבה את עובדת על הנפש שלך עד שכבר הכל כואב – טוב לי. טוב לי כמו שלא היה לי מעולם.

בכיתי המון בשבוע הזה. להפרד מכולם מהמקום, מההרים, מחדר האוכל. סדרתי לעצמי לוז חופש צפוף רק כדי לא לחשוב, כדי לא להרגיש את הפרידה הזו מהמקום הכל כך יפה ושהיה בשבילי חדר כושר לגוף (מדרגות) לנשמה (חסידות) ולמידות (חברות שלי, כמה שאני גמישה ומקבלת בזכותכן).

*

בקיץ אני מרכזת, אני אחראית לימודים, אני חולה שבוע ומגישה עבודות בשבוע נוסף, אני מחייכת אל המשפחה שלי בשמחה ובוחרת את האנשים שאני רוצה לידי בדקדקנות שלא מאפיינת אותי. וטוב לי. ה' שבחיי, ידעתי תמיד שאתה שומר עלי.

אלול מתקרב בצעדי ענק, אני מתבדחת אינסוף בכל הקעמפים בעליצות שלא מאפיינת את מי שחשבתי שאני.
מי שאת זו מי שאת בוחרת להיות – למגוון המסקנות שלי על החיים הוספתי רשימת בדיחות. כשכל הצוות מתגלגל סביבי ואוחז את הבטן, אני בוכה את הצחוק ושמחה להיות שורדת קעמפים, שמחה לבחור להיות אורי אחרת. לנסות לשרטט אותה מחדש.

ברגעים שבהם אני לבד אני עוצמת עיניים, מפחדת מצפת ומודה לה שיותר משלימדה אותי על הנשמה שלי, לימדה אותי על החיים הפשוטים.

*

שבוע לתחילת הלימודים
שנה ב' מתקרבת בצעדי ענק ואני ממשיכה לבדי לכפר.
ולא איכפת לי שאני לבד. הבנתי את השיעור שה' לימד אותי – אורי את זו שמציירת את חייך.
אני מנהלת את חיי. אני בוחרת לחיות ולשמוח. אני בוחרת את האנשים שיהיו לידי, אני חופשיה ןמשוחררת.
אם אהיה בכפר – יהיה לי טוב
אם אהיה בצפת – יהיה לי טוב
כי את המפתח את הטוב הזה מסר ה' אלי בעצמי.
אני לא מפחדת אם יהיו לי חברות (אני עדיין רוצה שיאהבו אותי – מחייכת לעצמי במראה ומפזרת את השיער. במחיאת כפיים עצמית מחמיאה לי – אין כמוך וממשיכה לרוץ במדרגות של הבית, לחיות את החיים שאני רוצה) לא מפחדת מהכפר, לא מפחדת מצפת.
טלפון למשפיעה. ביום תחילת הלימודים אני גוררת את המזוודה שלי לאוטובוס. שלוש שעות אחר כך אני כבר נושמת את האוויר של צפת ומחייכת בהכרת הטוב על עצם חיי, על היכולת שלי לבחור לשמוח, לבחור לאהוב ולהיטיב בכל רגע ובכל מקום.

*

שבועיים אני פה בשנה ב'.
ואחרי האורות של ההתחלה, ההתרגשות ללמוד עוד חסידות, אני צריכה להתאמץ קצת יותר בשביל השמחה שכבר שלוש חודשים הכנסתי לחיי.
אני באתי לעולם בשביל לעבוד.
יש כל כך הרבה פינות וסדקים בנפש והעולם שמחכים לחיים לאלוקות שתכנס בהם.
לא מפחדת מעבודה קשה. אני עומדת מול שנה ב' על השאנטיות שלה, על הפנימיות והשלווה, על הביטחון עצמי היא מציבה מולי אתגר מסוג שונה.

אתגר איך לקבל, איך לחיות בלי צלצולים וריגושים, איך להמשיך להתמודד בעקביות עם מה שמרגישים, עם מה שאנשים.
ככה להמשיך לבחון איך אני חיה בתוך הקטסמוס הזה עם שלל ההפרעות שלו, עם שלל הניסים.
ודקה מחדר אוכל אני ישנה, דקה ממני כל החסידות בנגיעה,  אני צריכה לבחור אם להתקרב.

*

המלך בשדה. הוא לבוש מגפיים של בוץ ומפלס דרך בין השיבולים אל השביל המוביל לשקיעה ולחלקת הגפן.
אני בשוליים מקרטעת, שרה לפרקים ומחייכת חיוך שלא נוגע בעיניים.
המלך לא נראה כמו מלך. ואוהבת מלכות שכמוני לאו דווקא תרצה את אותו איכר אלמוני שמחייך אל אנשים פשוטים ליד איפה שהשיבולים נגמרות.
אבל זה המלך בשדה, הוא לא מושך אותך אליו, הוא מביא את עצמו אליך ואת בוחרת אם להתקרב. אם לגעת, אם לפתוח את הלב למלך. אם לפתוח את הלב לאור של חייך, לתת לו לגעת. להפשיר בך משהו. לדעת שבתוך החום הבוצי הזה מחכה טוב.
וכל מה שנותר לך הוא לבחור.

*

שנה ב'
ברוכה הבאה לצפת של מטה