פ"ש בקטנה/3

חושבת על עצ(מ)ה

פרשת קדושים
בפרשה נאמר לנו "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" ורש"י מפרש: "לפני הסומא בדבר לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו"… פירוש מוכר אבל ת'כלס לא כל כך מובן, איך רש"י שבא לפרש פשוטו של מקרא לומד שצריך להוציא את המילים ממשמעותן הפשוטה ולפרש ש"עוור" הכוונה ל"הסומא בדבר" וכי המשמעות של "מכשול" היא "עצה שאינה הוגנת לו", במקום פשוט לפרש שהכוונה כפשוטו- שאסור להניח מכשול לפני אדם שאינו רואה ר"ל?!

בעל ה"גור אריה" אומר שרש"י מבסס את פירושו דווקא מסיומו של הפסוק- "ויראת מאלוקיך אני ה'", ביטוי המופיע (כפירושו של רש"י כאן) רק לגבי דבר המסור לליבו של אדם. מכיוון שהנחת מכשול פיזי כפשוטו לפני עיוור היא לא פעולה שמסורה לליבו של אדם אלא פעולה שכוונתה ניכרת, סובר רש"י שמדובר כאן על "נתינת עצה שאינה הוגנת לו" שזהו דבר שאין לדעת אם דעתו הייתה לטובה או לרעה.

בהמשך רש"י נותן דוגמא מעניינת ל"עצה" מסוג זה:
אסור לאדם לומר לחברו למכור שדהו ולקנות חמור אם הוא עצמו מעוניין בשדה.
נתבונן לרגע- חמור עובד טוב גם ביום וגם בלילה ויכול לשרת את האדם אולי אפילו יותר משדה שדורש השקעה רבה יותר… אז בעצם יש מצב שמדובר פה בכלל על עצה טובה, לא?

אז זהו שלא. החמור הוא אחלה, וגם השדה, ויכול להיות שבאמת יותר משתלם לקנות חמור משדה אבל הקאץ' הוא הכוונה. מאיזה מקום מגיעה העצה? באמת כי אני רוצה בטובת חברי או שמא אני מחפש את טובתי שלי ורק תופס עליו טרמפ?
או, זו הנקודה. כשאני במרכז העצה- העצה כבר לא במרכז.

שבת שלום!