פ"ש בקטנה/11

הפכים משלימים

פרשת וילך
בשבת זו בולטים שני קווים סותרים לכאורה: תשובה ושמחה.
השבת זוהי שבת שובה, חלק מעשרת ימי תשובה עליהם אומר הרמב"ם שהתשובה והצעקה "יפה ביותר ומתקבלת מיד". ובשבת, שהיא שלימות הימים שלפניה ומברכת הימים שאחריה, על אחת כמה וכמה שעניין התשובה מגיע בה לשיא שלימותו. מצד שני, שבת היא גם עניין של שמחה ותענוג, אז מה קורה פה?
זה היופי והייחוד של שבת שובה- חיבור הדברים: תשובה מצד אחד ועונג ושמחה מצד שני.
את החיבור הזה נמצא גם בפרשה. "וילך"- עניין של עזיבה המקום הנוכחי והתקדמות למקום אחר. זוהי תמציתה של התשובה: האדם עוזב את המצב בו היה וצועד למציאות חדשה וטובה יותר. הרמב"ם אומר שבעל תשובה צריך להרגיש כאילו הוא איש ואינו האיש שעשה את אותתם המעשים, ממש אדם חדש דנדש! אם כן, 'וילך' זו עבודת התשובה.
מצד שני, בהמשך הפרשה מדובר אודות משה רבינו שסיים לכתוב את התורה והוא מוסרה לכוהנים וללויים. אם כן, 'וילך' זה עניין של שמחה, ולא סתם שמחה, אלא שמחת התורה!
וכאן נשאלת השאלה: איך אפשר לשלב את שתי התחושות המנוגדות (לכאורה) הללו? הרי התשובה, שבה האדם חוזר בו ממעשיו הבלתי-טובים, צריכה לגרום עצב ומרירות הנפש, ואיך אפשר להיות שרוי באותה שעה בשמחה גדולה?
על כך מבואר, שדווקא התשובה, ובמיוחד זו של שבת שובה, חייבת להיות מתוך שמחה.
ראשית, משום שהתשובה הינה חלק ממצוות התורה, וכל מצווה צריכים לקיים מתוך שמחה: "עבדו את ה' בשמחה". ועוד יותר מכך, בתשובה יש לשמוח יותר, כי על-ידה מתקנים ומשלימים את כל שאר המצוות.
נוסף על כך, השמחה הגדולה ביותר היא שמחת האב על שיבת בנו- חזרתנו אל אבינו שבשמיים מביאה שמחה גדולה.
זו מהותה של שבת-שובה: התשובה בשבת זו היא במדרגה גבוהה מזו של שאר עשרת ימי תשובה. זו תשובה עליונה יותר, תשובה שבאה מתוך שמחה עצומה. בשבת זו מתעלה יהודי ומגיע לדבקות עצומה עם הקב"ה, ואז הוא גם שמח שמחה גדולה.
ומשמחה זו באים לשמחה הגדולה ביותר, שגם היא קשורה ב'תשובה' – "קהל גדול ישובו הנה"- בגאולה האמיתית והשלימה!
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 4)