פרפורי פרפרים

וכך כתבה המאתגרת האחרונה (באתגר שהעלה אבק כמה שבועות, ותודה על סבלנותכן):

אשמח אם תצליחו לכתוב איך תראה / איך אתן רוצות שתראה הפגישה הראשונה שלך והאחרונה בה מחליטים לסגור
ובכלל כל מה שקשור לפגישות ושידוכים

וכל מי שמרגישה רחוקה מהנושא ובכל זאת רוצה לכתוב, מוזמנת לקחת את זה למקום אחר, לכתוב על מישהי אחרת, לשתף בחוויה של חתונה במשפחה, וכד'.

תודו שזה נושא שתמיד מעניין לקרוא עליו…

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

גברת פלפלת

בדקות האלה, כשהיא חצי יושבת על קצה הכיסא והרגל שלה מקפצת בעצבנות על הרצפה, כשהעקצוץ שנמצא בגב מאחור הולך ומתגבר, והחום באופן כללי מציק לה למרות שהמזגן שבלובי המלון מכוון בדיוק לטמפרטורה הנכונה, היא נושאת תפילה קטנה, שהיא עצמה לא בטוחה אם היא רוצה שה' יקשיב לה, שהבחור לא יגיע. עדיף לה להתייבש כאן לבד מלמצוא נושאי שיחה משותפים עם בן זר שעשוי להיות השותף העתידי שלה לחיים.

אז היא עוצמת עיניים ומתרגלת נשימות, לאט לאט היא נרגעת וחיוך מתפרש על פניה. רק כשכחכוך עדין נשמע ממולה היא פוקחת עיניים והחדר נהייה חם יותר. מולה, נבוך לא פחות, עמד המיועד, זה שקורות חייו, משפחתו, תכונותיו וחבריו נחקרו ביסודיות רבה בשבועות האחרונים. הם הביטו זה בזו, שני אנשים אדומים ומובכים שלא מוצאים דרך להפשיר את הקירח ביניהם.

"אפשר לשבת?" הבחור שאל רטורית.
היא רק הרחיבה את החיוך והתחרטה על הסומק ששעה לפני זה מרחה על לחייה בנדיבות. בטח הן מספיק אדומות עכשיו גם ללא העזרה החיצונית.

השתיקה נעשתה מביכה והיא התנדבה לשבור אותה. "אז… מה אתה אומר על מזג האוויר?"
הדיון התפתח, והעמיק גם לנושאים רציניים יותר. ככל שרבו הפגישות ירדה רמת הלחץ כמו גם כמות הסומק, שניהם החלו לחוש בנוח אחד עם השני והשיחות המרתקות והחסויות ביניהם קלחו ללא קושי.

עד שביום בהיר אחד, נעמד הבחור בהחלטיות ובעוז. ושאל: "שנכתוב על זה לרבי?"

נוחי נוח

חני נבוכה. יושבת מול הבחור.
גם הוא נבוך. ככה זה נראה…

חני:
אוףףף איך נקלעתי למצב המביך הזה? מה אמורים לעשות עכשיו? איזה לחץץץ שיגיד כבר משהו.
אני מקווה שהוא לא שומע את הדפיקות של הלב שלי מרוב שהן חזקות.
אהםםם לדבר כבר על משהוווו. כל הרשימות של "נושאים לשיחות בפגישה" פרחו לי מהראש. איפה אתן??

שניאור:
ואי… מה אמורים לעשות עכשיו? אני אמור לשאול אותה איך קוראים לה? לשאול איפה אחים שלה לומדים? ליויק בחיים לא דיבר על הפגישות שלו כשהוא התחתן. מאיפה אני אמור לדעת למען ה' על מה מדברים עם בנות? אפילו עם אחיות שלי אני בקושי מדבר…
'רעבע תעזור ליייי כבר'

עד כאן הקופה אאאלף  (תקראו בניגון המתאים)

……
חני ושניאור יושבים שוב אחד מול השני. בפעם החמישית. על פניהם חיוכים זהירים ומרוגשים

חני:
וואי אני לא מאמינה שהגעתי לזה. שמעתי שהוא רוצה להמשיך וגם אני וזה מתקדם ממש. פחד קופץ לי ללב. כל השדונים הקטנים האלו שאוהבים להציק לי- ומה אם זה לא הבחור הנכון? אולי אני מפספסת ככה את שלי? אולי זה מוקדם מידי להחליט והוא לא בשל בכלל?
אני דוחקת אותם בפנים עמוק ומסבירה להם שכבר דיברנו עם המשפיעה וכתבנו לרבי שוב דיברנו עם המשפיעה עם אחותי הנשואה, עם אבא ואמא ועם ועם ועם. והם כבר קבעו שזהו.
אז אין לכם מה להציץ יותר.

שניאור:
אני מרגיש בעננים. אמאלה זה מה שמרגישים כשמתכוננים לסגור שידוך? עם כל הפרפרים שצפים בבטן וכל מני מחשבות מלחיצות על הצעד הזה שאני הולך לעשות…

הוא דיי נבוך כשהוא אומר\מציע "אז אההם ש שנכתוב לרבי..?"
וחני מהנהנת נושכת שפתיים בפרצוף ביישני

עד כן הקופה באיייס. הקפה אחרונה

שרי אחת

תמיד חשבה שזה פשוט וקל.
היא דמיינה איך ייראה החתן שלה, זקן חינני מעטר את פניו ומגבעת על ראשו. היא דמיינה את הבית היפה שיהיה להם, גדול ומרווח. היא דמיינה איך תתנהל החתונה, מי ומי יהיו המוזמנים, איזה קינוח יוגש.
היא דמיינה את השמחה, את האושר, את התקווה.
שכחה לדמיין את מאחורי הקלעים של האירוע…

"מה כל כך קשה?", היא אמרה פעם, עקשנית, "מחפשים, מוצאים, מתחתנים. זהו".
אבל היא טעתה. והטעות הזו מלווה אותה לכל מקום, לועגת. נוזפת.
גלים התנפצו על סלעי החוף. ציפורים נדדו בין העננים. היא הרימה את עיניה, לאט, דמעות גולשות על לחייה, נספגות בחול הרך. אין לה עתיד. אין לה תקווה. אין לה חיים. רק תוהו ובוהו שחור, אפל. אין בעל ואין ילדים, אין המשכיות ואין שושלת.
היא תיוותר רווקה עד סוף ימיה, תתנענע בכורסא עתיקת יומין ותתחמם על יד התנור.

היא בוכה, והדמעות מתערבבות במי הים שתחתיה. רוצה שהבעל שלה, שנקבע לה מלידתה, יניח לה יד על הכתף והיא תסתובב, ותצחק. ותרוץ על החוף.
אבל שום יד חמימה לא מונחת על כתפיה, והיא לא מסתובבת ולא צוחקת.
עד מתי?

–
"היא יפה?".
"מ-ה-מ-מ-ת!", התמוגגה הדסה, "נו, את שמחה?".
היא הביטה בשמלות הלבנות, הארוכות, עיניה בורקות. "רק שמחה?".
אמא שלה צחקה. "יופי, יופי. תמדדי גם אותה", היא הצביעה על שמלת כלה עם שרוולי תחרה מעוטרים, "קדימה".
"היא לא.. יקרה מידי?", היא יודעת כמה ההורים שלה עמלים לפרנסתם, מתאמצים.
"בשבילך – הכל", אמרה הדסה, "שתהיה לך חתונה מושלמת!".
"תודה".
"בבקשה, מותק. תמדדי, תראי אם את אוהבת. יש לנו יום עמוס".
"עמוס?".
"אהה. מכאן ישר לאולמי חתונות", היא חייכה, "עם הכלה המהוללה".
מריים חייכה גם היא. ניצוצות של אושר קפצו מעיניה. "תודה, אמא. אני לא מאמינה שהגעתי ליום הזה".
אמא שלה הרצינה. "גם אני, חמודה. לא מאמינה. רק סומכת".
"על מי?", שאלה מרים על אף שיידעה את התשובה.
"על מי נראה לך?".
היא צחקה. "הקדוש ברוך הוא"..

–
אושר.
התרגשות.
תקווה..
בליל תחושות עומד באוויר. זר פרחים הונח על כל שולחן, ססגוני ומרהיב. הכיסאות נעטפו בבדי- לבן. נירות פוזרו על שולחן הכבוד, זורחים, מאירים. מפזרים אלפי ניצוצות של אור.
"אמא..", לאושרה אין גבול, "אני..".
"את כלה", אומרת הדסה רכות, "זה היום שלך, מריימלה".
העיניים שלה לחלוחיות. "אני..מתחתנת. לא יודעת מה עושים. חוששת קצת מהעתיד. אני אצליח?".
אימה נועצת בה מבט חודר. "את תצליחי. אני בטוחה. את תקימי משפחה לתפארת".
"אני לא בטוחה שאני יודעת..".
"את יודעת", המילים מהדהדות באוזנה, נוסכות ביטחון, "את יודעת, מריים. את צריכה רק למצוא את הכוחות שבך".
את צריכה רק למצוא את הכוחות שבך.
הנגנים פוצחים בשירה, אימה וחמותה תופסות משני צידיה. מובילות אותה לחופה.
מהרה ישמע
בהרי יהודה
ובחוצות –
ירושלים..

דודי דופק

התשובה שלי…..: "ומה? זהו? אתה מוכן?"
"ואת? מרגישה מוכנה?"
"האמת שהתכוננתי, עבדתי אז אולי טיפה כן"
"אממ העבדת אותי"
"כן". חחח אני צוחקת בהתרגשות
"ובכל זאת, זאת הייתה המטרה."
הוא מהנהן בביישנות שלא הכרתי
"זה חדש המבט הזה?"
כן. בזכותך
בשבילך

פגישה אחרונה עם הנפש הבהמית, לפני שהיא מתהפכת

נקודה

אחותי לאחרונה התחתנה (מזל"ט לי) וידעתי שהיא הולכת לסגור ממש בסוף…
מסתבר שהפגישה השניה שלהם בערך הייתה ליד הבית של חברה שלי והילדה ראתה אותם ואחר כך ראתה אותם שוב לקראת הסגירה כשהם מלווים אחד את השני.
בקיצור הילדה ידעה מכל העניין הרבה יותר טוב ממני…

-באותה חתונה הלכתי שניה לסדר את השמלה וכשחזרתי לא קלטתי שהחתן כבר כיסה את הכלה והוא בדרך לחופה ואני כולי עוברת במעבר בשיא הרוגע ופתאום האבות והחתן צמודים אלי ואני ברחתי (וראו את זה בסרט של החתונה 😖)

כלה

צעדתי מהססת לתוך הלובי
הפגישה הראשונה שלי…
מי יודע איך הבחור יהיה?
הוא יתאים לי?
הוא טוב? הוא נחמד?
נזכרתי בסיפור ששמעתי לפני הרבה זמן.
בסעודת תנאים.
סיפרו על יחוסו החשוב של החתן.
ואז ביקשו להגיד גם משהו על יחוסה של הכלה
קם חסיד ואמר:
'אביה של הכלה היה תמים, ואין לנו ייחוס גדול מזה!"

אני הולכת להתחתן עם תמים.
אין לי חתן טוב מזה.
אני כבר מתחילה להתרגש

משתדלת להיות חבדניקית

טוב, למי שעקבה אחרי אני כבר נשואה ב"ה!
אז חשבתי לכתוב במבט לאחור, וגם לתת מעט נסיון…
מסתכלת על עצמי כנפגשת
נרגשת ומעט חוששת
ורוצה להגיד לעצמי הרבה מאד דברים
שאני רק בתחילת הדרך
והחתונה זה לא הסוף אלא ההתחלה
ושאני הולכת לגלות עוד המון דברים חדשים
ושזוגיות זה לא רק פרפרים וריגושים
גם עבודת עצמית נדרשת…
ולא להתייאש גם אם הפגישה לא הולכת
וגם אם יש בלבולים בדרך
כי בסוף השם מביא לי את הכי מדויק לי בעולם!
זוכרת את הפגישה הראשונה שלי…
כמה שזה היה מלחיץ
אבל כשזה הגיע בתכלס
סוג של ריחוף לא ברור… שלי
לא האמנתי שאני באמת בפגישה
נו טוב, הוא גם היה גדול ממני ב8 שנים כך ש…
לא התאים העסק
אבל למדתי מזה ש…
הכל עובר בסוף
גם מה שנראה מפחיד וקשה!
ושמאד חשוב להגיע לפגישה בידיעה שזה עסק רציני ולא בדיחה
את בודקת עם מי את יכולה להקים בית לדורי דורות
אז תתייחסי לזה לפחות כאילו זה פגישת עסקים עם עסקה של מליון דולר
כי זה מה שזה
אבל מצד שני לא להיות בהסטריייהההה
לקחת בפרופורציות
ומה שלי מאד עזר זה איך לא?
לכתובבב
את כל מה שעובר עלי וכל המחשבות שלי
יש לי מחברות מלאותתתת
היום מרגש לקרוא בהם….
לדעת שכל מנהרה חשוכה לבסוף נגמרת.
והנה אני נשואה ב"ה…. (עם הבחור השביעי אם אתן שואלות)
ויש לי אפילו תינוקת מתוקה
אני בעצמי לא מאמינה….
זהו סיימתי עם הגיגי להיום ומקווה שזה יתפרסם אפילו שלא בדיוק הקריטריונים
מאחלת לכן הצלחות ….
והכי חשוב – תהיי את! תהיי אותנטית. אל תנסי לעשות רושם יותר מהנורמלי. הוא רוצה להכיר –
אותך. את החולמות והתקווה, את הרגשות והמחשבות.
אה, ועוד דבר! להתייעץ לאורך כל הדרך עם מישהי תומכת… משפיעה, או מורה, העיקר מישהי שאת סומכת עליה. כי לבד לא כדאי לעבור את המסע….