פצע פתוח

כל הימים אני חיפשתי
את הלילות הכי שקטים לדבר,
ורק אחרי שנים אני הבנתי
שלא מצאתי לי מקום להישבר..

כי אף אדם לא אוהב שברים,
לאסוף לי את הפירורים
של הלב הסדוק מבפנים..

אחרי שנה של התכחשות אימפולסיבית,
העמדה שלי ירדה לפרימיטבית.
ילדה ששקועה רק בעצמה, כולן ברחו ממנה ויהי מה..
אבל איש לא ידע, ואיש לא הבחין.
שהייתי שקועה רק בך. איש לא הבין..

שהשמש זרחה לך בשקיעות, והלב שלי נבל לי בזריחות.
לראות אותך איתן ככה צוחקות כשאני טבעתי בדמעות…

לא באמת ביקשתי, לא באמת דרשתי.
שתקתי. התעקשתי עם עצמי.
לראות אותך לבד,
רציתי יום אחד
שאולי היית מסכימה רק פעם אחת
להגיד בלי רמזים ולא על ידי שליחים,
שאת אוהבת אותי… זה לא קרה שלוש שנים.

כי כל הימים אני חיפשתי
את הלילות הכי שקטים לדבר,
ורק אחרי שנים אני הבנתי
שלא קיים כזה מקום להישבר..

כי אף אחד לא רוצה שברים,
לאסוף לי פירורים
של הלב הסדוק מבפנים..
דם שפוך על הפנים.

וכבר עשרה חודשים שזה עבר.
השארתי במדבר,
את כל הזכרונות שלא נתת לי…

ואיך נתתי להיזכר,
איך הסכמתי לשחזר?
ואת דרשת שאוותר.
אבל אני דרשתי לכפר
על כל מה שהיה… שלא ישאר לי צלקת.

שלא יישאר עוד אחד,
עוד פצע קטן מיוחד
שיפתח יום אחד
כמו שהיה לפני חודש, אחרי שלוש שנים של שקט.
היום הזה בלב שלי מוכחד…

ואיך את סתמת את כל העורקים
מבפנים,
אחרי שלוש שנים…
את לא יודעת כמה אור את מילאת לי כשהקשבת ושפכת את השנים ככה במילים,
מעולם לא ידעתי שהיו בך גם שברים..

אז למה, תגידי אולי למה,
עדיין כואב לי להפנים?
להשלים עם הדברים,
שביקשת שלא אכעס על עצמי עוד בחיים….