פעם הצלחתי והיום זה קשה

מה אני עושה פה? לאן נאבדתי? כ"כ לא טוב לי. כל יום אני מרגישה מדפדפת יום אחרי יום, דוחפת דקה אחרי דקה. הרגעים הטובים הם 1/60 לרעים, הם בטלים. ההרגשה הפנימית כ"כ חלשה. עלובה חסרת אופי, איפה אני שהייתי לפני חצי שנה??לאן נעלמתי? איפה הלהט, האש בעיניים?? הדבקות במטרה,הקשר הישיר לרבי. איפה אני שרואה בכל דבר השגחה פרטית. ומרגישה את הרבי נותן יד כל דקה, הולך איתי לכל מקום. איפה אני שאומרת חת"ת, שלומדת שיחה של הרבי בתשוקה אמיתית? שכותבת לרבי על כל דבר, שיוצאת לנש"ק מתוך תחושת שליחות ולא נשארת בבית עם מחשבות מטרידות על זה שאולי חב"ד זה מיסיון. איפה אני שרואה את הטוב? שיוצרת טוב? שמתגברת מעל כל המכשולים? שחזקה מעל כל הקשיים של הרחוב? איפה אני שגם כשנפלתי היה לי כח מהרבי ואומץ ותקווה. והייתי קמה. איפה זה היום? למה אני לא מסוגלת לקום? נפלתי. נאבדתי. זה לא אני אז למה אני כאן? מה אני מועילה? למה שיהיה לי רצון להמשיך להיות כשכל פעם מחדש אני נופלת? מה כל החיים יהיה ככה? אז למה?

שלום לך יקרה,

שמחתי לשמוע שיש לך רצון חזק וכנה להתקדם ברוחניות, ושאת רוצה להיות יותר. יותר קשורה, יותר מחוברת. יותר את עם כל עבודת ה'. הרצון הזה ממש מורגש בשאלה, וזה מאוד לא מובן מאליו. ומרגש. נראה שעשית דרך ארוכה בחב"ד והייתה לך תקופה של עליה ממש רצינית, והרגשת מדהים – ועכשיו בום, נפילה, הרבה דברים שעשית פעם קשה לך לעשות היום… וזה מאוד מבלבל ויכול להעלות המון שאלות על עצמך ועל הדרך וגם תסכול אחד גדול של אוף. לה אני לא מצליחה להיות כמו שאני רוצה או כמו מה שצריך.

האורות נכנסים לכלים
אנחנו אמנם לא מכירות אבל אני מכירה היטב את התחושה שאת מתארת… ברשותך אתחיל מהסוף להתחלה… את שואלת אם ככה זה יהיה כל החיים, אז התשובה היא – קרוב לוודאי שכן. אנחנו כל הזמן במטוטלת או בנדנדה של עליות וירידות, כך נבראנו. וזה העבודה שהקב"ה מבקש מאתנו – להצליח לנצח במלחמה כל פעם ברובד אחר בחיים.. אנחנו אנשים שעולים ונופלים ושוב קמים.. כל התניא מדבר על המקום הזה. העיקר הוא – לא שנפסיק ליפול – אלה שנדע לקום.

מה שיפה במאבק – זה שיש באפשרותנו ללמוד להכיר את הדרך – ולזהות את התהליכים שאנחנו עוברות ולצמוח מהם, כי התכלית של כל מצב הוא צמיחה, גם המצב בו את נמצאת כרגע. גם אם הוא נחווה כירידה – באמת הוא מנוע לעליה הבאה שלך. בפעם הבאה – אם תתגברי על הנפילה, תהיי פנימית ומחוברת יותר מאשר לפני הנפילה.
אז קודם כל אין לך מה להיבהל, כולנו עוברות את זה, את בחברה טובה 🙂
את מתארת תקופה בה היית באורות ופתאום האורות הגבוהים התעמעמו… זה מאוד טבעי וקורה במיוחד למי שלא נולד לתוך החסידות והכיר אותה מקטנות. מתי שהוא באמצע החיים הקב"ה מגלה את האמת ואז בד"כ שמגלים את האור הזה – האדם נהיה מולהב ומלא אש של קדושה.. יש כח לעשות המון שינויים בחיים שדורשים מאמץ ואנרגיות, ובזמן כזה – למרות הקושי – את מרגישה קשורה ומחוברת וזה נורא כיף. אבל באמת – זאת מתנה שמקבלים משמיים כדי שההתחלה תהיה קלה יותר לעיכול ושהתחושות המדהימות שאת הרגשת – יהיו לא רק כמתנה מהשמים – אלא שלך. כי באמת באיזשהו שלב – הקב"ה כבר מבקש ממך סוג עבודה אחרת – הוא רוצה שהתורה והמצוות יהיו חלק בלתי נפרד ממך.
כדי שדברים יהיו שלך – את צריכה לעבוד בעבודה פנימית שבסופו של דבר – כל הדברים היפים שהזכרת בשאלה יהיו שלך. זאת תחושה חזקה בנפש שהאורות לא יכולים לעשות.. אלא רק את. בעבודה הפנימית 'והאפורה' שלך.
בעצם אם נסכם את מה שאמרנו עד עכשיו – כל התאהבות מתחילה בסוג של "הי", אבל אחרי כל "הי" אם לא יודעים להתחייב באמת יש "בי" אבל אם מאמינים בדרך באמת, וממשיכים לעבוד את ה' גם אם אין לי רגש – דווקא אז, כשהאורות נכנסים לכלים, מתחילה העבודה האמיתית והיקרה – להיות כמו שאומר האדמו"ר הצמח צדק "פועלת יום", אחת שהעבודה שלה לעשות אור. להתחיל כל יום מחדש, לא להתפעל מהנפילות, או להיכנע לרצונות הלא מתוקנים שלי אדרבה, לפעמים לפעול בניגוד למה שאני מרגישה.
זו עבודה אמיתית שמפתחת אצלך שרירים וחוסן נפשי שיעמדו אגב לשירותך בכל האתגרים שהחיים מזמנים. זאת עבוד שגורמת לך להיות חב"דניקית גם מבפנים.

גם אור קטן הוא אור איתן
אחרי הירידה והעבודה שלך את מתחילה לטפס שוב, ואולי בקצב אחר, וזה בסדר גמור, זה מצוין, זה אמיתי וזה שלך. אל תעשי השוואות לשום דבר, לאף אחת. ואל תשווי את עצמך לעצמך שהיית. רק תבדקי את עצמך שאת עושה אור. גם אור קטן הוא אור איתן. אם את רואה שאת לא עושה אור תבדקי מה את כן יכולה לעשות. אני מאמינה שאם תיצמדי לנקודה הזאת – של להוסיף באור ולהתחבר למה שאת עושה- גם אם זה דברים קטנים – את תמיד תהיי בעליה.
תנסי לחפש הנהגות שאת מחוברת אליהם ותתקדמי משם, תזכרי שהקב"ה אוהב אותך, כפי שאת היום, הוא רוצה שגם אם את לא עושה כרגע הרבה דברים – את המעט שאת כן עושה תעשי בשמחה ובחיבור.
דבר נוסף שלי מאוד עוזר ואני מציעה לך להקפיד עליו,  זה ללמוד את התניא של כל יום. גם אם את לא תמיד מבינה, גם אם לא תמיד את מוצאת זמן, להתעקש על זה כי זה נותן לך ויטמינים לנשמה (ככה אומר האדמו"ר הריי"ץ). זכרי שאת חייבת למלא את המטען הרוחני שלך כדי לשרוד בעולם המשוגע הזה. מה שיכול להיות מאד טוב לצורך עניין ההתחזקות זה לקבוע חברותא עם חברה או ללכת לשיעור קבוע, אפילו פעם בשבוע.

בהצלחה. אשמח אם תחזרי לספר מה מתחדש אצלך.

איתך בדרך, הדר

editor@shutafotbaderech.co.il