פמינסטית/1

יצא לכן לקרוא ציטוטים, אפילו מהתורה, מהתנך, מהגמרא, ופשוט להעלב?
לפרק הקודם

מה מעמד האישה ביהדות?
מה עומד מאחורי כל אותם משפטים לא אהובים במיוחד שאנחנו שומעות לפעמים ואפילו כתובים בתורה הקדושה?
קורה שאת קוראת כזה פסוק או אמרה ואת נפגעת אישית?
שלום שותפות יקרות שלי!
עד לפני שנה, שנה וחצי, המון שאלות על מעמד האישה ביהדות מאד הטרידו אותי, ואני חושבת שרובכן מבינות למה אני מתכוונת.
אז מכיוון שבאמת, אין על זה הרבה מענה, או מודעות ממש, וזה דברים שכל אחת שומרת בלב, ולא מבינה, ומבולבלת, חשבתי להעלות לכן כמה פוסטים של שאלות ותשובות על ציטוטים, משפטים או פסוקים שאפשר מאד להפגע מהם אם לא מבינים אותם טוב, ובכללי: מהו מעמד האישה ביהדות?
אני חושבת שזה גם מאד חשוב, אף אחת לא אוהבת להרגיש שהיא סוג ב', והלוואי שהיו יותר מדברים על זה.
אז שנתחיל?

קמת בבוקר, אמרת מודה אני, התחלת להתפלל, ברכות התורה, ברכות השחר, והופס!
אח שלך החמוד והמתוק עומד מולך ומכוון בעיניים עצומות:
"ברוך… שלא עשני אישה."
שניה אחת, שמעתי טוב?!
חצוף! מה נראה לך?!
-"מה את רוצה? זה מה שכתוב בסידור…"
מול טענה כזאת את משתתקת, מה תעשי? תתחילי להתעצבן על נוסח תפילה שקבעו חז"ל?
אז את סוחבת את הפגיעה בלב, וחושבת שהבנת: "גברים שמחים שהם לא כמוני, מי שכתב את הברכה היו חז"ל, וואלי – נדפקתי."
אז זהו, שלא הבנת.
תני לי לכתוב לך כמה תשובות שיהפכו את כל מה שחשבת (והבאתי גם מקורות, אז זה רציני [מוזיקה דרמטית]), לאחר שערכתי על השאלה הזאת מחקר מעמיק וחיפשתי תשובות שיישבו את הדעת:

דמייני לך שני מלכים, שמוכתרים באותו יום בטקס חגיגי, כל אחד במדינה אחרת לחלוטין. אחד היה נסיך, שנולד למשפחת המלוכה, וכעת הגיע הזמן להמליכו למלך. לעומת זאת, במדינה הסמוכה לא מדובר בנסיך, אלא באדם שטרח ועמל והוכיח את עצמו, ולכן בחרו בו להמליכו למלך מבין כולם.
בטקס ההכתרה אומר הראשון: "אני מודה לאלוקים על שזכיתי להיוולד נסיך, להורים שהם מלך ומלכה, וכעת הוכתרתי למלך". השני אומר בטקס ההכתרה: "אני מודה לאלוקים על שזיכה אותי, שלא נולדתי כבן מלך ומלכה, אלא אני טרחתי, עבדתי, התמודדתי והגעתי להיכן שהגעתי, אם הייתי נולד נסיך בן למשפחת מלוכה, לא הייתי טורח ומשקיע ומתקדם."
שניהם צודקים, נכון? לשניהם זכויות, ואין אחד עולה על חברו.

והנמשל: האישה, שבאה לעולם עם מעלה רוחנית גבוהה יותר מהגבר, מודה לאלוקים: "ברוך שעשני כרצונו", מודה לה' שנולדתי אישה, שנולדתי שלימה ברוחניות. הגבר לעומת זאת, מודה לאלוקים: "ברוך שלא עשני אישה", ולכן אני הייתי צריך לטרוח, לעמול, לבנות את האישיות שלי ולרומם אותי, שלא כמו האישה, שנולדה מלכה בלי לטרוח.
(מתוך אתר הידברות)

הרב מאניס פרידמן (לגמרי במקרה הוא חב"דניקי, [לא תכננתי את זה?] שליח חב"ד במינסוטה, מנהל המכון "בית חנה ללימודים יהודיים" ומרצה מפורסם) אומר שההבדל פה נעוץ במשהו הרבה יותר עמוק: בטבע שלנו ובאיך שנבראנו.
הרי ממה נברא האדם? מעפר ואפר.
ממה נבראה האישה? מצלע האדם.
ולכן, תודו שנחמד לשמוע, הרבנים מסכימים: האישה נבראה ממשהו יותר גבוה, יותר מרומם.

הרב מאניס מסביר שבגלל שאישה נוצרה מאדם ולא מעפר, היא לא עסוקה בלחשוב שהיא אפס או שהיא כלומניקית, ולעומתה הגבר מאד מפחד ממצב שבו הוא יוקטן לאפס כי השורש שלו הוא באמת כלום: עפר.
אישה, אם לוקחים ממנה את כל ביצועיה והישגיה, היא מקסימום תצומצם למצב של גבר.
אם תיקח מאשה את מי שהיא היא לא נהפכת אפס, היא מאבדת את עצמה בתוך 'הוא' – בתוך גישה גברית. אבל כאשר לוקחים מגבר את ישותו, הוא לא מאבד את עצמו בתוכה, הוא נהפך לאין.

לכן גבר זקוק כל הזמן לביצועים והישגים. הוא חייב להגיע לביצועים משום שהוא זקוק נואשות למשהו שיגיד לו: "אני לא כלום, אני לא אין", כי אם אתה אפס (עפר) והפכת למשהו – אתה תשים במרכז את הביצוע, ההישגים, הע

ובדה שהצלחת. לעומת זאת האישה אינה זקוקה לביצועים על מנת להתקיים, היא זקוקה לביצועים על מנת לקבל הערכה.
התלמוד אומר שעל גבר לכבד את אשתו ולהיות מאד זהיר ברגשותיה. גבר צריך להיות זהיר בכבודה של אשתו, משום שאשה רגישה מאד לחוסר צדק. זו לא רק אבחנת סרק לגבי נשים. במרכז ישותה של האישה, מה שמטריד אותה זה חוסר צדק. אם מתייחסים אליה באי כבוד היא חשה את חוסר הצדק, משום שאין זה נכון, היא בהחלט משהו, ואי-צדק פוגע בה.
כשמתייחסים לגבר בזלזול, לא חוסר הצדק הוא שמכאיב לו, אלא האמת המרה היא שמכאיבה לו. אם באמת יש מה לזלזל בו הוא שונא שיזכירו לו זאת. תגובתו לא תהיה תגובה לחוסר צדק וגם לא זעם מלווה במוסר, אלא כאב אישי (עמוק בפנים יש בו עדיין משהו שמרגיש עפר), בעוד שאצל אישה, לא חשוב כמה יתעללו בה וינסו להרוס אותה, זה עדיין נשאר עבורה בגדר חוסר צדק מוסרי.

עובדה זו מאפשרת לנו להבין את אותה ברכת השחר השונה בין גבר לאשה. הגבר אומר: "ברוך אתה ה' ….. שלא עשני אשה" – מכיוון שהגבר נוצר מעפר, ובבסיס נשמתו יש את הידיעה: "אתה עפר ואפר" הוא מוצא סיבה להודות לה' על משהו שהוא לא, כי הוא לא יכול להגיד "תודה רבה לך על מה שאני" – כי הוא אף פעם לא בטוח לגמרי שהוא באמת משהו! אישה אומרת: "ברוך אתה ה' ….. שעשני כרצונו". כי האישה יכולה לצאת בהצהרה חיובית על עצמה, משום שהיא יודעת שהיא שווה, בבסיס נשמתה היא נבראה ממשהו גדול – מאדם, זה שווה, יש לה כבוד וערך ולכן היא אסירת תודה על ישותה, על מה שהיא.

יפה. לא? השורש טמון באיך שנבראנו. והאישה פשוט יודעת שהיא שווה, לעומתה הגבר יכול רק להודות שהוא איננו מישהו אחר.
מישהי מכן חשבה על זה ככה?
זאת. מחמאה. אדירה.
והכי יפה?
גבר כתב את כל זה! (סופקות ידיים בחיוך זדוני)
רוצות עוד תשובה?
יאללה.

התשובה הזאת גם תחדד את השאלה המאד בוגרת המקננת בנו: "מדוע אני לא מברכת 'ברוך שלא עשני גבר'?"

כמו שאתן בטח יודעות, גברים מחוייבים ביותר מצוות מנשים (ואגב, זה לא בגלל שהם יותר צדיקים, זה בגלל שאישה נבראה יותר קרובה לה', אף אחד לא חולק על זה, וזה מתקשר לכך שהיא נבראה מצלע, שזה מעלה יותר גבוהה מעפר. אנחנו פשוט לא צריכות כל כך הרבה מצוות כדי להיות קרובות לה'.)
ולכן ברכת 'שלא עשני אישה' מעידה על שמחת הגבר בכך שהוא מחוייב ביותר מצוות, שלא כמו אישה שפטורה מהן.

אין פה עניין להתחיל להשוות זכויות ולדרג אותן, אלא להדגיש צד זכות שיש בדמות אחת (הגבר), על ידי דגש: "שימו לב, זה מיוחד רק לגבר ולא קיים בדמויות אחרות!"
כלומר- אין כוונת הברכה לומר ש 'איש הוא יותר מאשה', משום שאיש ואשה לא מכוונים לאותו ייעוד ולא נבראו עם אותם כלים כדי שנוכל להתחיל להשוות בינהם ולומר שאחד יותר מהשני. הם מראש שונים בייעוד ובכלים, וכל אחד הוא מושלם ביחס לייעוד המיוחד לו. הדבר דומה לכך שהרגל תרצה להיות יד. היא תטען לחוסר שוויון בכך שהיא למטה, והיא עם נעליים לעומת היד. אך אנו יודעים שאם הרגל תהיה יד, האדם יהיה מפלצת. על מנת להיות אדם שלם, הוא חייב שהרגל תהיה רגל, והיד תהיה יד. כל אבר נמדד לא כנגד חברו אלא ביחס לייעוד הספציפי שלו.

אם כך, מפני מה ברכת האשה אינה ניגודית להבלטת צד הזכות שבה שהיא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן? למה היא לא מברכת "ברוך שלא עשני גבר"?
ראשית, משום שזו אינה זכות להיות פטורה ממצוות, אלא מציאות. זכות ייחודית לה היא הלידה למשל, ולכן בזה אכן יש בה צד מעלה שאין בגבר. אך פטור ממצוות זה לא בגדר זכות.
שנית, אישה לא יכולה לברך על כך שאינה חייבת במצוות כאיש, משום שהיא שותפה לו במצוות, שהרי כל מצווה שהבעל עושה נזקפת לזכות אשתו, כפי שמופיע בגמרא בכמה מקומות.
ניתן לומר, שאיש הוא חסר, ואשה חסרה. שניהם בעלי מעלות ייחודיות לכל צד, אך חסרים את הצד השני. רק בנישואין הגבר משתלם ע"י אשתו, והאישה ע"י בעלה.
(רב קהילה באפרת ויו"ר רבני 'דרך אמונה')

נ.ב. יש דעה שהגבר מברך ככה גם בגלל שהוא ממש שמח שלא כואב לו כמונו, כי הוא לא עובר לידה. אבל התשובה הזאת מאד חלקית והיא עלבון לאינטליגנציה שלכן ולכן די התעלמתי ממנה.
אז זהו להפעם, ממש מקווה שזה עזר לכן להבין כמה דברים ויישב לכן תמיהות מעצבנות, בעז"ה נפגש בעוד פוסטים בנושא, נשאל שאלות וננסה להבין מה העומק היפהפה שמסתתר מאחורי כל המשפטים הלא מובנים האלו.