פלאפון שמלאפון

"רחלי?"
הסיפור שלפניכן נכתב בהשראת תגובה שראיתי באתר, לא זוכרת מי כתבה אותה אבל בזכותה הסיפור הזה לפניכן. הוא מיועד למחזיקות פלאפון מכל סוג שהוא; הפיקח (כמאמר מורתי)- הטיפש, החכם- המסמורטאפן ?
תהנו❤
"רחלי!!" יעל קראה לביתה הבכורה בפעם החמישית לשלוש דקות האחרונות ונאנחה בתסכול. למה היא לא עונה? היא הניחה את הקמח על השיש, הורידה את הסינר וניגשה לסלון. היא חייבת לדבר עם רחלי על זה, זה ממש לא לעניין.

יעל נכנסה לסלון ועינייה חשכו. הכל היה הפוך ואף אחד מהילדים לא היה שם חוץ מרחלי שראשה היה תקוע בפלאפון.
"רחלי." היא נעמדה לידה, מנסה להסב אליה את תשומת ליבה.
"רחלי?" היא ניסתה שוב, מנערת קלות את כתפה של ביתה וקולה הפך חסר סבלנות.
רחלי הרימה את ראשה "מה?" שאלה בהפתעה.
"את לא שמת לב שאני קוראת לך כבר כמה פעמים?" יעל ביררה ומוחה החל לעבוד במרץ.

"רחלי." היא קראה שוב לביתה שהחזירה את ראשה לפלאפון.
"מה?" הפעם רחלי היתה חסרת סבלנות.
"אני קוראת לך מלא פעמים ואת לא עונה." יעל דיברה באטיות, משתדלת לא לתקוף כי היא ידעה שזה לא עובד.
"מתי קראת לי?" רחלי התפלאה, היא לא שמעה אפילו לא אחת מקריאותיהּ של אמהּ.
"עכשיו ולפני כמה דקות." ציינה יעל במתינות.
"אז לא שמעתי, סליחה." התנצלה וראשה שוב הורד לפלאפון וצחוק מתגלגל פרץ מפיה. אחת הבנות שלחה בדיחה קורעת מצחוק ככל הנראה.

"רחלי."
"מה עכשיו?"
"תניחי את הפלאפון בצד. אני מנסה לדבר איתך."
"בסדר בסדר. את לא חייבת להתעצבן." התמרמרה ושמה את הפלאפון לידה על הספה.
יעל נאנחה. "אני לא מרוצה מזה שאת כל הזמן תקועה בפלאפון. אמרתי לך לשמור על הקטנים ותראי מה הולך פה עכשיו."
רחלי סקרה את החדר במבטה והשפילה עיניים, באמת מבולגן.
"אני מבקשת ממך להיות יותר ערנית" יעל הורתה בסמכותיות שהיתה ידועה אצלה מתוקף תפקידה כמחנכת כיתה ז'.
"טוב" פלטה רחלי והחזירה את ראשה לאותו המכשיר.

"רחלי"
"מה??"
"חשבתי שסיכמנו שאת לא בפלאפון עכשיו."
"לא סיכמנו כזה דבר" רחלי התגוננה.
"אל תתחצפי רחלי. בכל מקרה תסדרי בבקשה את הסלון ותבדקי מה קורה עם הקטנים. אני צריכה לסיים להכין את הבצק של הפיתות" היא אמרה וחזרה למטבח לא לפני שהיא וידתה שרחלי מתחילה לסדר את הסלון.

"שלום" שמואל בירך את יושבי הבית בכניסתו והופתע לגלות שאף אחד מהם לא נמצא בסלון.
"יעל?" הוא הציץ למטבח והחל לפשוט את המעיל השחור שהיה עליו. "איפה כולם?"
"אהה שמואל" יעל אמרה בפיזור נפש "מתי חזרת?"
"עכשיו" הוא ענה מודאג. יעל היתה נראית לו מבולבלת, משהו שלגמרי לא מתאים לאשתו המסודרת והממוקדת.
"לא שמתי לב" היא נערה את ראשה, מנסה להתרכז.

"הכל בסדר?" הוא שאל חרישית, מוזג לה כוס מים ומגיש לה בזהירות.
"לא יודעת" היא לחשה וחזרה לחתוך את הסלט לארוחת הערב.

"אבא!!" ראובן נכנס למטבח בריצה וחיבק את אביו בשמחה "אתה יודע שהיום למדנו בגן על יצחק אבינו?" הוא שאל, נרגש מהדבר.
"וואו! באמת? איזה משמח" שמואל חייך וליטף את ראשו של ראובן, רווה נחת מכל הברה שבנו הקטן משמיע.

"איפה רחלי, צבי ומיכל?" שאל את בן הארבע שהסיכוי כרגע שהוא יענה לעניין היה גדול יותר מזה של אימו.
"צבי ומיכל בחדר בנים. מיכל הקריאה לנו סיפור על גַדי השובב" הוא ידֵע את אביו וברח בחזרה לחדר, חושש להפסיד סיפור נוסף.
שמואל חייך לעצמו בתענוג. ראובן כזה ילד מתוק ב"ה.

"מתי האוכל יהיה מוכן?" הוא בירר אצל אשתו ומשנענה הלך להגיד שלום גם לשאר המתוקים שלו. את חדר הבנים הוא עבר בחיוכים וחיבוקים נלהבים אבל כשבא להיכנס לחדר הבנות הוא נתקל בדלת סגורה. רחלי.
שמואל נשם עמוק, דפק קלות על הדלת הורודה ופתח.

"רחלי?" הוא שאל בעדינות, מחפש בעיניו אחר מבטה של בתו הבכורה.
"אממ?" היא חצי ענתה מרוכזת בדבר אחד ויחיד, בפלאפון שלה.
"רק רציתי להגיד לך שלום" הוא ענה, מרגיש לא נעים להפריע לה. הוא נסוג מהחדר, סגר את הדלת ושקע בהרהורים. הוא לא אמור להרגיש לא נעים להגיד לביתו שלום, האין זאת? הוא צריך להתייעץ עם יעל. הוא שם לב שהזמן האחרון רחלי נמצאת בפלאפון כמעט בכל דקה מהיום והם זוכים לראות את זיו פניה רק בשבת.

הארוחה היתה מוכנה וכולם היו כבר ליד השולחן רק רחלי נעדרה.
"איפה רחלי?" יעל שאלה את מיכל, מנענעת את ראשה ימין ושמאל, לא מרוצה מזה שהם קראו לכולם לארוחה ורחלי מתעלמת.
"היא בחדר נראלי" ענתה והחלה לאכול את הפיתה הטריה כמובן אחרי שנטלה ידיים וברכה.
יעל הידקה שפתיים והחליפה מבט עם שמואל, גם הוא נראה לא מרוצה.
"אגש אליה" אמרה יעל, נענית לבקשת בעלה שלא נהגתה בקול אפילו.
היא קראה לרחלי. במענה קיבלה 'עוד רגע' לא מחייב וחזרה לשולחן בולעת אנחה.
רחלי לא הגיעה לאכול איתם.

"יעל" זה היה שמואל. הוא נכנס למטבח והתיישב על כיסא ליד השולחן הקטן אחרי שסיים להרדים את ראובן וצבי.
"כן?" היא ענתה לו מהורהרת, שוטפת עוד כלי בערימה שבכיור החלבי.
"את גם חושבת על רחלי?"
"כן" היא נשכה שפתיים. היא חשבה שהיא פחות שקופה.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר איתה" הוא שיתף את יעל במחשבותיו והרכין את ראשו במחשבה.
זרם המים פסק. יעל ניגב את ידיה והתיישבה לידו.
"אני גם חושבת ככה." הסכימה איתו, "זה כבר כמה זמן ככה אבל היום זה היה בלתי נסבל." הוסיפה חצי מיואשת.
"כן. היא הפכה לפחות סבלנית והכי מדאיג אותי שזה מפריע לאכילה הסדירה שלה" הוא שטח לפני יעל את דאגותיו.
"ניסיתי לדבר איתה על זה היום אבל לא כל כך הצלחתי" הודתה בכישלונה ומזגה לשניהם מיץ אננס בכוסות פלסטיק חד פעמיות.

"היא בחדר שלה?" שמואל ברר במעשיות ולגם ארוכות מהמשקה הקר.
"אני חושבת שכן"
"אז ניגש אליה עכשיו." הוא אמר וכבר קם.
יעל התרוממה אחריו מהכיסא באיטיות ונזכרה פתאום בזה שהיא צריכה להכין למחר מערכי שיעור, מזלה שהשעה רק תשע וחצי. היא אמורה להספיק.

שמואל דפק על הדלת בעדינות ופתח, מתעלם מאיתותיה של יעל שצורחים לו לא לפתוח בלי שרחלי תפתח.
"רחלי?" הוא קרא לה בעדינות ודפק דפיקה קטנה על הדלת הפתוחה.
אין מענה.
"רחלי?" הוא שאל בקול מתנגן מעט.
רחלי הרימה את ראשה בבהלה וידה נשלחה לכפות על ליבה. "מתי נכנסת?"
"לפני כמה רגעים" הוא ענה ברוגע, ביציבות, נשאר לעמוד שם בכניסה ויעל מאחוריו.
"אהה, הבהלת אותי" היא שמטה את ידה בחזרה על המיטה.
"אני ואמא רצינו לדבר איתך עכשיו, זה אפשרי?" הוא שאל את ביתו שראשה שוב הורכן אל עבר האורות המרצדים.
"כן" היא ענתה דווקא מיד בריכוז מלא, אך היא לא החזירה את המבט המתבקש. שמואל כלא אנחה.

"מצויין. מיכלוש, תוכלי לפנות לנו את החדר לכמה דקות?" הוא פנה לביתו השניה שהיתה בחדר.
"כן" היא הנהנה במרץ ויצאה מהחדר כמעט בריצה, לעוטה למלא את רצונו של אביה.

שמואל חייך מנחת ושלח מבט שוחק ליעל. היא החזירה לו מבט קודר מעט. הוא ידע שהיא חוששת ונתן בה מבט מעודד.
שמואל התקדם ראשון, הגיע והתיישב ליד רחלי על המיטה, אחרי שקיבל אישור כמובן. יעל נכנסה גם, סגרה את הדלת והתיישבה על כיסא המכתביה, מעט מרוחקת יותר.

"רחלי?" שמואל רמז בעדינות והיא הרימה מבט סוקר, בוחנת את הוריה. היא הניחה את הפלאפון לצידה, בדקה שהוא על מצב שקט והלבישה חיוך דק. יהיה מה שיהיה, היא מקווה שתעמוד בשיחה הזו כי הוריה לא הרבו לשוחח איתה בכזו רשמיות.
"כן?" היא שאלה אחרי שקט ריק שעמד באוויר או אולי הוא הכיל רוגע.
"מה שלומך?" שמואל שאל ברוך והישיר מבט נעים לתוך עיניה השואלות של בתו.
רחלי היססה לרגע והעיפה מבט באימהּ שהיתה בדממה מאז נכנסה אל החדר.
"אני בסדר גמור ב"ה" היא החזירה לאט, מנסה להבין את מהלך הדברים.

"שמח לשמוע" שמואל לא חייך, במבטו היתה רצינות תהומית ואכפתיות שליטפו לרחלי את הלב בלי שהבחינה בכך.
"איך היה לך היום בבית הספר?" הוא שאל, מעפעף מעט.
"היה בסדר גמור" היא ענתה בביטחון קצת חצוף, קצת ממוסך.
"את רוצה לפרט?" הוא שאל אותה אחרי שהחליף מבט שואל את יעל, והיא הנהנה לעומתו.

"מה יש לפרט? היה בסדר" רחלי השיבה במבוכה או שמה בזלזול. היה לה יום רגיל לגמרי. היא הגיעה הבוקר באיחור, נרדמה בשיעור הראשון וישנה עד סיומו של השני. אכלה ארוחת בוקר עם החברות שלה, השתתפה בשיעור מתמטיקה שהתקיים לאחר ההפסקה, קיבלה חזרה מבחן עם ציון בינוני כמו תמיד, הרכזת עצרה אותה לשיחת משמעת אחרי תלונות יום האתמול של המורה ללשון על שפיטפטה כל השיעור, בתוספת נזיפה ובירור קל לגבי האיחורים החוזרים ונשנים, עוד שיעור, ועוד כמה ולבסוף היום נגמר והיא הגיעה הביתה. מה יש לפרט? יום רגיל.

שמואל הביט בה במבט מרוכז, מבחין בכל תנועה בשרירי פניה שהרפו והתכווצו לחלופין.
"טוב. אם את אומרת" הוא החליף עוד מבט עם יעל. "רחלי," הוא החל, מנסה לעשות זאת בצורה האפקטיבית ביותר, "כאב לנו היום שלא הצטרפת אלינו לארוחת הערב. למה לא הגעת?" הוא שאל בתום, יודע שהתשובה יכולה להיות לא כפי שחשב.
רחלי הרכינה מבט וחשה לפתע בבטנה שהתכווצה מרעב. "הייתי בפלאפון ושכחתי" היא הודתה באמת המבישה.
"אני מבין" הוא אמר בשקט, מהנהן לעצמו או אולי ליעל שקמה ויצאה מהחדר. אז הם לא טעו.
"אמא סיפרה לי שהיתה לכן היום איזה חיכוך קטן." הוא ציין אחרי שהדלת נסגרה, לא מוסיף פרשנות.
"כן" רחלי לחשה בקול שרעד מעט.
"רוצה לספר לי מה קרה?" הוא שאל בעדינות, מנסה לכוון את השיחה.

"כן." היא שוב לחשה. "אמא ביקשה שאני אשמור על הקטנים אבל שקעתי בפלאפון כל כך שלא שמתי לב אפילו שהיא קראה לי. כששמתי לב, ראיתי פתאום את כל הבלאגן שהם עשו ו… אמא כעסה." היא סיימה בקול קודר והתכנסה בתוך עצמה.
"אני מבין רחלי" שמואל הניח יד על כתיפה. "זה נשמע שהמקרה תסכל אותך מאוד."
רחלי הנהנה בחוזקה. היא לא רצתה שזה יקרה, זה הפלאפון ששאב אותה. "אני גם נרדמת מאוד מאוחר בלילה ואז לא מצליחה לקום בזמן ומאחרת לבית הספר" רחלי לחשה וקולה גווע. מבטו הטוב של אבא פילח אותה. איזה גרועה היא. לא מגיעה לה שיהיו טובים אליה.

"זה נשמע שהפלאפון עושה לך לא מעט צרות." שמואל ריכז את העניין ורחלי לא העזה אפילו להניד ראש. מבטה היה מושפל. היא כל כך התביישה והיא עוד התחצפה לאמא בגללו.
"יש לך רעיון אולי מה לעשות?" הוא שאל אותה בפנים מבינות והזיז מפניה כמה שערות סוררות.
"אני לא יודעת." היא לחשה בקושי והרגישה פתאום איך ה'בסדר' של סדר יומה בבית הספר, לא בסדר בכלל. מתי ציונים בינוניים הפכו רגילים אצלה? וממתי זה שהרכזת קוראת לה נעשה שגרה?
"אני חושב שכדאי שננסה לפתור דבר דבר" החזיר שמואל בנימה מעודדת. "אולי כדאי שתגבילי לעצמך את הזמן שבו את עם הפלאפון" הוא הציע והיא עצמה עיניים ביאוש.

"טוב."
"מה טוב?"
"שאגביל את הזמן. אבל אבא, אני בחיים לא אצליח!" קולה עלה פתאום. היא הכירה את עצמה יותר מידי טוב, ושליטה עצמית היא לא אחת מהתכונות החזקות שלה, והוכחה לכך היתה השיחה שלה היום עם הרכזת. המורה ללשון העירה לה אין ספור פעמים אתמול והיא לא הפסיקה.

"למה את אומרת ככה רחלי?" הוא שאל באמת, לא מעכל את חוסר האמון העצמי שביתו סוחבת.
"אני לא טובה בזה." היא לחשה. "אבא, אולי אני אתן לך את הטלפון בלילה? ככה אני אצליח לישון ולא אתכתב עד שלו-" היא עצרה. היא לא מסוגלת לומר לאבא את השעות שבהן היא הולכת לישון. היא לא מוכנה לזה.

"אם את רוצה אז אני מסכים אבל בשאר היום את אחראית לעצמך" הוא הזכיר לה והיא הנהנה קלות, מבינה את גודל האחריות.
"אני כל כך מעריך אותך רחלי, כמה בגרות צריך כדי לשלוט ברצונות שלנו ולדעת להגביל את עצמנו." הוא אמר לה בחום והביט עמוק בעינייה שעדיין היו עצובות.
"אני חושב שכדאי שתדברי גם עם אמא, תתפייסו קצת" הוא אמר בדרך אגב וראה הזדהות בעיניה של בתו.
הוא נאנח קלות והתרומם לעמידה.
"אז נחיל מהיום?" הוא קרץ לרחלי והושיט יד קעורה.
פניה של רחלי הרפו מעט וצל של חיוך עיטר את פניה. "כן". היא הושיטה לו את הפלאפון שלה בהקלה.
"אז כל לילה בשעה עשר?" הוא שאל, סוגר פרטים.
"עשר וחצי?" רחלי היססה.
"סגור" שמואל חייך ברחבות לב.
"לילה טוב מתוקה" הוא איחל לה ויצא, סוגר את הדלת אחריו.

"מיכלי את יכולה לחזור לחדר" הוא פנה אל ביתו השניה כשהגיע לסלון וראה אותה מעיינת בעלון רנדומלי.
"טוב אבא" היא ישרה את הדפים הצבעוניים והעניקה חיבוק לאביה.
"לילה טוב" היא לחשה לו לאוזן והוא לה, כמנהגם הקבוע.

שמואל ניגש למטבח וצל של עייפות נחת עליו.
"איך היה?" יעל שאלה אותו מיד בפנים מתוחות.
"היא מדהימה" אמר, ולא יסף.