פחד, חרדה ואמת..

כבר הרבה זמן הרגשתי דחף פנימי להיכנס לשם, ולא רק לעבוד ליד. ובלי לשים לב יותר מידי פשוט עשיתי את זה.
לא איזה משהו מיוחד יותר מידי, אבל סתם, כנראה חלקים בתוכי רצו צומי..
נכנסתי לחנות התבניות. פניתי למוכר. הלז קם לעזור לי למצוא את עצמי בכל המבחר העצום שיש שם.
"תספרי לי, מה תקוע שם? מה הכותרת?"
"מפחיד אותי", עניתי לו. אני מרגישה שזה הכי תופס. באופן כללי שמעתי שהכותרת הזאת הכי הולכת בחנות, גם 'אני לא יכול'.
המוכר לוקח אותי לאגף המתאים. התחלתי לפרט את הסוגים.
"מה מפחיד? שנמצא תבנית, קדימה"
"בלונים, אש, מים, טיולים, להתארח.."
"רגע רגע, לאט לאט, תפרטי"
"בלונים. הם… סתם, הבום… זה כ"כ תינוקי"
התחלתי להעמיס עגלה, כמה תבניות כבר נחו בפנים.
"הגפרור… האש… היא יכולה לגעת לי באצבעות… זה ישרוף.. יכאב" עמדו לי דמעות מבושה.
עוד כמו תבניות.
"והמים… אני יכולה לטבוע! ואם אשקע? ואם אפול? אסחף?
וטיולים… זה מפחיד… אין לי איך לחתוך אם ארגיש רע עם מה שקורה סביבי.. אני… אני אהיה תקועה שם… זה מפחיד… מפחיד אותי…
ולהתארח, זה מפחיד, זה לא טוב, אני יכולה להרגיש רע, שאני לא שולטת במצב שלי, בסיטואציה, אני לא הבוסית בבית של מישהו אחר… אני תחת מישהו… אני… אני לא יכולה…"
עמדו לי דמעות בעיניים של כעס עצמי מפחיד.
הסתכלתי על העגלה. כל משפט, כל מילה, הערימה עוד תבניות, העגלה הייתה מפוצצת…
ניגשנו לקופה, המוכר סרק את התבניות..
לתשלום- תובנה. "קשה לך לשחרר שליטה"
את כל התניות הוא שם בשקית הזו, ויצאתי עם חריטה על המצח–
אשמה.

התקופה שאח"כ היתה מלאה בסבל. לא ניסיתי כלום מאז.
כל פעם שרציתי בכלל לנסות מיהרתי אל התבנית המתאימה, הנחתי את הרצונות וזה עשה את העבודה… זה גרם לי לפחד כ"כ לפגוש את הפחד… הייתי מניחה את הרצון, קושרת חזק את השקית וממשיכה בשגרה הקפואה והיציבה שלי.

במהלך המלחמה, שמעתי ממישהי משהו שהיה חזק, ולא רק לי..
שכל המלחמה הזאת, הגשמית, היא ביטוי למלחמה הרוחנית.
חיפשתי איפה בתוכי יש שבויים, ונפלה לי התובנה שכל הרצונות שלי שבויים בשקית תבניות הזאת..

מאחורי החנות ההיא יושב בחדר קטן זקן, מאיר פנים, חכם.
מהזקנים האלה שמאמינים בחכמות של פעם, בגדולה של הפשטות, של עבודה מהשורש, בלי בריחה. מאלו שיותר מתחברים לקונספט של עבודה.

כבר למחרת התובנה, התייצבתי אצלו, אוזרת אומץ לאזור אומץ לשינוי.
"מה קורה שם, בעצם? בפחדים, בחרדות?" הוא שאל בשקט, בחיוך
"אני… אני לא יודעת… הרחקתי כבר תקופה… האמת כבר שכחתי.. ברחתי… נעלתי, סגרתי, הלכתי, לא הסתכלתי, לא חיבקתי, בדקתי.."
"החנות, החנות הזאת, שילמת לה מחיר יקר מאוד.., שילמת לה אמון, הדחקה, בריחה… התמודדות פירושה בירור, דיוק, וזה בדיוק ההבדל. בחנות פגשת כלי שמאפשר לך להמשיך, בלי להסתכל, בלי להשתדל. בלי להשתדל להכיל, לקבל. והיום אנחנו נלמד לעשות את ההבדל". החכם שם שני פתקים על השולחן.
על אחד היה כתוב "מפחיד", על השני- "מחריד".
התחלתי להניח את התבניות על השולחן, בעמודות, לפי מקומן.
הנחתי את הבלונים ב"מפחיד"
את הפחד לצאת לטיולים ב"מחריד"
את האש והגפרורים ב"מפחיד"
את הפחד להתארח ב"מחריד"
את המים ב"מפחיד".

"את שמה לב להבדל בין מפחיד למחריד? בגוף שלנו יש מנגנוני הגנה, שנועדו להתריע מפני דברים שעלולים להזיק לנו.
אש, רעש, בהלה, מים, יכולים להזיק לנו, להרע לנו, לתחושות שלנו.
זו הסיבה שהגוף שלך, שהנפש שלך לא רגועה מהדברים האלה"
"עלי להתנזר מכך?!" שאלתי, מבוהלת, לא מבינה עדיין את המהלך שעשינו..
"לא! עלייך למתן את הפחד, לתת לו להזהיר אותך, ואז, בנחת, לדבר איתו, להקשיב לו, לתת לו גבולות גזרה. את מחליטה עליו. את שולטת, זה שלך, העסק שלך!".

הסתכלתי על כל מה שנמצא ב"מפחיד", הוא לא היה נוראי יותר.
הסתכלתי עליהם בלי להוריד את העיניים.
רציתי בכלל לחבק אותם, כי פתאום הבנתי שהם בצד שלי, שהם בכלל שומרים עלי..
הזקן המשיך.
"בשונה מ'מפחיד' הבא להגן עלייך מפני דברים, 'מחריד' בא להגן עלייך מעצמך. זה הבדל דק, אבל מהותי. כשאת מפחדת, מה את עושה?"
"אני סותמת אוזניים או לא צפה או לא שוחה או מדליקה עם גפרור ארוך או מצית או מבקשת עזרה…"
"במילים אחרות", הזקן חייך, "את מחפשת דרך לשמור על עצמך. ואיך את מתמודדת כשאת נחרדת?"
"כשאני נחרדת… אז… אז… אני לא מתמודדת. אני… כואב לי הבטן חזק… ואז, ואז אני מאבדת עשתונות.. אני נהיית חלשה, אני לא רוצה, אין לי תיאבון, אני תלושה… מעצמי…" אני שמה לב שאני בוכה ממש..
"כלומר- כשאת מפחדת מעצמך, את מתנתקת מעצמך."
"נכון. זה כואב". השפלתי עיניים. חדרו לי לנפש.
"ניסית פעם להתמודד עם משהו מחריד בראש?" הוא שאל
"כן, להגיד בקול?" שאלתי
"לא. תעצמי עיניים ותתרכזי בעצמך, במה שהיה. איך זה התחיל?"
"היה רגע… ש… ש…איבדתי שליטה… ו..ויתרתי. זה היה מפחיד מידי. מחריד מידי… ומאז.. זה ליווה אותי והעיק לי והציק לי… ולא היתה לי ברירה… אז התמודדתי… וזה כאב שוב והחריד שוב ושוב ושוב. עד ש… זהו. זה פשוט הפסיק. והתחלתי לאהוב את זה… זה לא באמת מחריד". פתחתי עיניים, רעדתי כולי. הזקן הביט בי בעיניים טובות.
"כל התורות כבר נמצאות אצלך", הוא אמר לי. "הביטי בעצמך, ענית על הכל. אסור לך להיחרד. חרדה היא אירוע חד פעמי שצריך ניפוץ. עלייך לא לוותר, לא להתגמש, להתעקש, להיפגש, עם המחריד והכואב. לנשום עמוק, ולא לחשוב, לא לפחד מהפחד, פשוט לצעוד לטוב… כמה טוב"..
ובלי לשים לב התחלתי לחבק את התבניות, שנרטבו מכל הדמעות…

"תמלאי בהם נצחונות…"
הוא הביט בי, במבט מלא אמת, שקט…