פאנפיק– ממב"מ;)

שלום חברות,
לפני זמן רב (מ א ו ד) כתבתי לעצמי את הקטע החובבני הזה
תכננתי להוציא ממנו המשך רחב, אך כמו שקורה לעתים (ק)רבות מידי- המעיין נסתם.
לאחרונה ב"ה (סופסוף!) התעורר בי חשק לעשות איתו משהו משמעותי יותר;)
אז הנה הוא לפניכן,
אולי ילד יום ויבוא ביריעה מורחבת כסיפור בהמשכים…
קריאה מהנה!

ו, אשמח לחות דעתכן על הסגנון;)

"בניש", הנער הרכון על המגילה המרופטת התנער. חברו קטע את רצף מחשבותיו. "כן מתניה ידידי", ענה בשלווה מעושה. "שמא עלה במוחך רעיון ליישוב הקושיה? רואה אני כי מהורהר הינך זה זמן רב.."
בן ישי הסמיק. לא נעים לשמוע שאתה כזה שקוף. "אההמ," לא בדיוק.. טוב שחברו לא קורא מחשבות. "אנסה לעיין טוב יותר במפרשי הגמרא, שמא לא עִיַּנּוּ בהם מספיק". מתניה לא שם לבו לזמן בלשונו של ידידו..
"סובר אני כי מועיל יותר הוא לפתוח דף חדש וללמוד פרק קליל יותר. ממילא אתה הוא זה שיגלה את התירוץ, אז לשם מה לי להתייגע?" מתניה לא היה טיפש. הוא מבין היטב את הסוגיה ומתמצא מצוין במסכת. רק קשה לו לשבת זמן ממושך בספסל אחד, הוא מעדיף יותר לטייל בחצר בית המדרש ולחזור לעצמו על מה שלמד עד עתה, בזמן שבן-ישי חברו צולל עמוק בים התורה כבקי ומיומן. וזה מה שהוא עושה גם עכשיו, כנראה.

האוויר בחוץ כה היטיב עמו, בחסדי הבורא השמש היום נעימה, ורוח מלטפת את לחיו של מתניה. לא בכל יום זוכים לכזו מתנה. הוא מתהלך בנחת בינות לעצים, מאזין לקולות היוצאים מחלונות בית המדרש. חוזר ברעיונו על הגמרא שלמדו זה עתה. לפתע התעורר: רגע, בטוח שכך ניתן לקרוא את הגמרא? אם כך, הרי יודע אני את התירוץ לסוגיה! מיהר למבנה בית המדרש, פונה בזריזות ובשקט לעבר מקומו. מספר נערים העיפו לעברו מבט תמה, לא מתאים למתניה להזדרז כל כך בכיוון הכניסה לבית המדרש. הוא שוטח את סברתו בלהט לפני חברו הטוב, כאשר מרגע לרגע משתנה הבעת פניו של בן-ישי למופתעת ומעריכה. "יישר כוחך, מתניה! איך לא שמתי לבי לכך קודם? הרי באופן בו אתה מפרש את קריאת לשון הגמרא, הקושיא נעלמת כליל!" הנער הסמיק, מאושר. "הבה ונמשיך לדף הבא.." מתניה קורא את המשנה. בן-ישי מתנער, זהו. עכשיו אני מתרכז עד סוף השעה.

"אמר רבי אבא…" המחשבות מתחילות לזרום. מה יהיה עם אבא? האם הוא יקבל את המשרה החשובה, או שמא יוותר עליה? הרי זהו תפקיד הדורש אחריות מרובה.. רגע, ואם לא יימצאו כתבי המלך, יכול להיות שימנו מישהו אחר לתפקיד מכיוון שלא מספיק מכירים את המשפחה, הרי היגרנו מבבל לפני כמעט עשור, ואבא הוא אדם שקט שלא זקוק כל כך לחברת בני אדם. לולא היה חייב להתפלל במנין, ולהשתתף בענייני הקהילה- לא היו מכירים אותו כלל. זו אחת הסיבות שבחר בו המלך רעואל מנוחתו כבוד לאיש סודו.. "בניש, מה אתה אומר על סברתו של רבי אליעזר? מעניינת אותי דעתך, חברי החכם, בנידון, האם חשבת מלכתחילה לפי רבי אליעזר או שמא כרבי מאיר?"

"רגע מה… מה אמרת? שאלת אותי?" מתניה התפלא "כן, מה היית שקוע כל כך בעומק הסוגיה עד שלא שמת לב לשאלתי?" בן ישי נבוך, עד כדי כך הוא מעריך אותו? הוא לא רצה לשקר. "אומר לך את האמת, אני לא ממש מרוכז.. אני מצטער.. תוכל לחזור בקצרה על דברי הגמרא?" מתניה הנמיך את קולו, לא נעים שכל תלמידי בית המדרש ישמעו את 'קלונו' של בר האוריין. "אמור לי, בניש מה קורה עמך? משהו ארע? שמא אתה חש ברע? או שסתם התעייפת, רוצה שנצא קצת?"
"לא.. משהו אחר. דווקא משהו טוב, כשיתאפשר לי אספר לך.. אולי אכן רעיון הוא להתאוורר, כמדומני שבאמת לא יצאתי היום לשום הפסקה.."

"המשך לקרוא, האציל מֵדַטְאֶל." הוא מתקשה להסתיר את התרגשותו מול הזכרונות הישנים בכתב ידו של אביו. שאר הנוכחים בחדר גם הם מחייכים, כמו שומעים הם את המלך רעואל מנוחתו כבוד מדבר אליהם מתוך גרונו של האציל.

"משפחת לֵוִיטָס הינה נצר לשבט יהודה. הם אוחזים במגילת יוחסין המגיעה עד לדוד המלך עליו השלום. את לויטס הכרתי באופן אישי כאשר שהיתי בבבל, בתקופת לימודיי בישיבת פומבדיתא. הוא היה החברותא שלי, נער בר אוריין, בעל פקחות מיוחדת, כושר שכנוע ועמידה על עקרונות. כל זאת נוסף להיותו איש שומר סוד. את כל מה שהעיק עליי שחתי לפניו, והוא ידע לכוון אותי לדרך הנכונה. כל עת כאשר נזכר אני בידידי ורעי היקר לי זוכר אני כי נאמן הוא, ובת שחוק עולה על פניי, געגועים לימים הטובים ההם.. עלה בדעתי להזמינו הנה לשהות לצידי ולסייע בכל העניינים אשר אין איש יודע מלבדי ומלבד רעייתי היקרה דבורה ירפא נא לה הבורא במהרה,"

איסתרק מצמץ כשמדטאל הזכיר את אמו המנוחה. 'אם כך, יכול אני להסיק שאבי כתב זאת לפני יותר מעשור!'
"מאז היותי לכאקאן כוזר לא התראתי עמו ולו באגרות ברכה. כאשר לויטס ישהה לצידי אחוש הרבה יותר רגוע, בפרט לאחר המאורעות האחרונים כאשר אני חש חסר אונים עקב חולי המלכה. בעוד מספר רגעים, אקרא לסופר ואכתיב לו אגרת שתישלח לבבל, ללויטס ידידי האהוב. אזמין אותו לכוזר."
"הפסק בבקשה לקרוא, האציל מדטאל. אני סבור כי למדנו מכאן די על דמותו ואופיו של מר לויטס הבבלי".
"הוד מלכותו, האם יורשה לי להביע את דעתי בנידון?"- האביר אֵלרָנָן דיליאָבָּר, ראש הממשלה.
"הרשות ניתנת."
"ובכן, לפי מה ששמענו עד עתה, לויטס הבבלי מצטייר כיהודי בר אוריין, יודע ספר, פיקח ואיש סוד נאמן למלך רעואל ינוח בשלום על משכבו. אולם על התמודדותו במשא ומתן לא שמענו עדיין, האם הוא יודע לעמוד על שלו במסחר? הרי הממשלה זקוקה לשר אוצר. לתפקיד כזה, לא מספיק רק תלמיד חכם. דרוש כאן אדם בעל כושר ניווט משא ומתן, קשרים עם החברה והסביבה, עקשנות ועוד תכונות מהסוג הזה."
"יפה אמרת." ענה המלך.

"הוד מלכותו" התערב פִּנְרָס "שמענו מכתביו של אביך קודם לכן כי מר לויטס הוא בעל אופי העומד היטב על עקרונותיו בענייני יהדות. אם כן, סביר להניח כי תכונה זו משמשת לו גם בעוד תחומים."
"אכן כך זה נשמע. אם כן, בדקו עוד בקרב ידידיו ומכריו על המדובר, בכיוון המסחר. זכרו כמובן לבצע את הבירור בצורה חשאית ודיסקרטית. "
"כמובן, הוד מלכותו."
"הדיון סגור". הורה כאקאן כוזר האמיתית וגלילותיה, והסופר השיב את הקולמוס לכנו.

אוּנְמַר טיילה בחצר הרחבה והנאה. היא מתהלכת כך זה מחצית השעה, מנצלת את זמן הפסקת אחר הצהריים שלה לפני סעודת ערבית. משהו העיק על ליבה, והיא לא ידעה מהו. ניסתה להפיג את התחושה הלא טובה בעזרת האוויר הצלול, אך ללא הועיל.

"אונמר, ראי! הצלחתי לטפס כמעט עד לצמרת האילן!" קרא אליה לִיסְיֶה בן ארבע שנותיו.
"אוי ליסיה, רד מהר מן הענפים! מסוכן לטפס כל כך גבוה! ובכלל, מלכתחילה אין זה ראוי לנסיך להתלכלך כל כך. בגדיך עלולים להיקרע."
ליסיה זרק "טוב אני כבר יורד" ובקפיצה אחת הוא נחת במרחק פסיעה ממנה. "ראית? נכון זה היה יפה?"
אונמר לא ידעה כיצד להגיב. היא בחרה בשתיקה. ליסיה המשיך "יְקְוַואֵל אמר לי שאם אצליח להשיג אותו בתחרות, הוא ייתן לי לרכב על הסייח החדש שאיסתרק יקנה לו לכבוד יום הולדתו האחד עשר! איזה כיף לי, אפילו בנימין לא מקבל כאלה מתנות על לימודו!"

המשרתים שנוכחותם כמעט ולא הורגשה, זקפו אוזניים בפליאה. הייתכן שנסיך בכוזר מקבל סייח קודם הגיעו לגיל מצוות? הרי ידועה היתה הקפדתו של המלך ברכיה מנוחתו כבוד על עניין זה. שמא יקוואל סיים כבר חמש מסכתות על פה?
'כנראה שהמלך לא יודע דבר מעסקיהם של יקוואל וליסיה.. טוב נו, מה רצית אונמר, הרי הוא מלך. מלך לא יכול להרשות לעצמו לעסוק בדברים פעוטים כאלו.'
'רגע, אבל בכל זאת הוא אחינו הגדול ועליו לדאוג לשלום אחיו! מדוע איסתרק לא חשב על מה שעלול להגיע מזה? הרי מסוכן הוא לליסיה הקטן לרכב על סייח ללא מיומנות. וגם אם היתה- איזו מיומנות יכולה להיות לילד בן ארבע?!'

בעצם, מה אני נסחפת במחשבות?! הרי אינני טור. רק היא היתה רכרוכית כזו, דואגת לכולם ובוכה כל היום.. ישתבח הבורא, מיום חתונתה אין אישה מאושרת יותר ממנה בכל רחבי כוזר. רק חבל שהיא לא נמצאת פה השבוע, נסעה למשפחתו של רובן. פתאום אני מרגישה שכל העולם על כתפיי. איזו אחריות על בנימין וליסיה. גם יקוואל שגדול ממני, מתנהג לפעמים כמו ילד קטן. הארמון מכיל אנשים רבים, משרתים, מורים, אצילים ושרים- ואילו אני מרגישה לבד.