על תנאי

הדלת נטרקה מאחורי גבו. מישהו נעץ מפתח בחור המנעול, ונעל את הדלת פעמיים. נוריאל זחל אל ג'וני הפצוע ובדק את הדופק. חלש, מורגש בקושי. נשימתו הייתה כבדה ושטחית. שלולית של דם נקוותה למרגלותיו, ונוריאל התאמץ בכדי למצוא את האיבר הפגוע. הוא הפך את הפצוע על צידו, עורפו של ג'וני דימם נואשות. נוריאל תלש את הכאפייה מראשו וקשר אותה בחזקה על המקום הפגוע. לאחר מכן התיישב בישיבה מזרחית בסמוך לקיר המעופש ונמנם קלות. לא מצא דבר אחר לעשות והיה סקרן נוראות לדעת מה רצונם של הסורים.

להרוג אותך, אידיוט. גער בו קול בדמותו של אלירן. להרוג אותך ולזרוק את הגופה שלך במקום שלא תימצא מעולם. היית טיפש גמור שהחלטת לצאת לסוריה לבד, וטיפש עוד יותר גדול שהלכת לפגוש את חאלד לבד. הנה התוצאות. בנוסף לא יצא לך דבר מכך שטסת לסוריה, רצית למנוע  סבל מאלירן וג'וני ועכשיו רק הזקת לשניהם. לא היה טעם להסתכנות הזו. 'כן נכון!' מחה קול  אחר בדמותו שלו, 'אם יש סיכון אז יש סיכוי. לך תדע, אולי הם לא רוצים רק את המוות שלך, אלא דבר אחר. שמע מה הם רוצים, תמיד אפשר לברוח, הבעיה מתחילה שרוצים לחזור.'

הדלת נפתחה.

חאלד נכנס והושיט לו טלפון, נוריאל נטל אותו והביט בו בשאלה.

״תתקשר לחבר שלך, אוונס. האידיוט הזה לא מבין את הרמזים שאנחנו שולחים לו. אז תעביר לו את ההודעה שאתה והילד שלו חטופים אצלנו או שבויים, איך שלא תקרא לזה, שיגיע לכאן, יש לנו תפקיד בשבילו אבל אל תיעלב, בחרנו עבורך את התפקיד הראשי. קדימה, דבר.״

״הלו,״ אלירן היה בדרכו למטה המוסד, וענה בקוצר רוח גלוי.

״אלירן…״ נוריאל גנח, איך יבשר לו על מצבו של ג'וני?

״מה אתה צריך?״ שאל באנחה ואז נזכר, נוריאל לא אמור להיות כאן. הוא בסוריה, הוא מתקשר מקו לא מאובטח ונשמע נורא. ״מה קרה?!״

״איפה ג'וני שלך?״ הוא שואל ופקק את אצבעותיו במתח.

״מה…איך אתה יודע? הוא נחטף. אין לי מושג מי הם החוטפים ש-״

״אלירן, אני שבוי בידיהם, גם ג'וני, והוא פצוע על סף מוות. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אתה חייב לבוא הנה, בשביל מייקל, בשביל ג'וני…אה…אני מצטער, בלעדיי זה לא היה קורה.״ לחלוחית בעיניו, ״סיכנתי את כולנו…״

שתיקה דוממת, ״אל תייסר את עצמך לריק. אתה לא אשם, אמרתי לך שאני אסבול גם כך. אני אגיע, לא רק בשביל הילד שלי, אגיע גם בשבילך.״ השיחה הסתיימה. חאלד לקח את הטלפון מידו ויצא, נועל את הדלת היטב. עד כמה שהיה טוב לשמוע את ההצהרה עליו מפי אלירן הוא הרגיש כל כך אשם.

לאחר שקיבל את אישורו של הרמס"ד ואת הוראותיו הנוקבות עלה על מסוק לסוריה. מילותיו של נוריאל הדהדו באוזניו כל העת. אני שבוי בידיהם, וגם ג'וני, והוא פצוע קשה… ליבו של אלירן התכווץ במתח מפני הבאות. ברגע שנחת מיהר להתייצב לפני חאלד-אל  כביר.

״אתה אלירן אוונס?!״ בחן אותו חאלד בחשד קל, ניצוץ מוטרד בעיניו הכהות.

אלירן הנהן בשתיקה. מבטו מתמקד בפניו של האיש שהקרין יציבות וביטחון. עיניו של האיש אפורות ואפלות, רוע משתקף מהן.

״נכניס אותך לילד שלך ולחבר שלך, אה? אחר כך נדבר, ותאמין לי שיש לנו על מה.״

אלירן הוכנס למרתף והדלת הכבדה נסגרה מאחוריו. הוא מיהר לעבר הילד שלו ששכב כמעט חסר חיים על הרצפה הקרה. ראה את הכאפייה שהידק נוריאל, נשק לו על מצחו הקריר. אחר העביר את מבטו לנוריאל שנשען על קיר המרתף, ישן. ניגש אליו בזהירות והניח יד על כתפו, ״היי, נוריאל, הגעתי.״ לחש לו. נוריאל פקח את עיניו מיד, אנחה נמלטה מפיו, ״אני מצטער, מאוד. במקרים אחרים לא הייתי אומר לך להגיע הנה. אבל זה הילד שלך, איך אמנע ממך לראות אותו, ואולי בפעם האחרונה?״

״אל תדבר ככה.״ אמר אלירן ברעד, מעיף מבט בילד שלו שהיה מוטל על הרצפה בחוסר אונים, ״הוא יחיה.״

״רוצה שנלך לכותל יחד? אפשר גם ללכת עם בני. תכננתי לשאול אותו מיד אחרי שאשאל אותך,״ פנה אליו צבי, החברותא שלו.

נתן משך בכתפיו באי-רצון, ״לא נראה לי, ובני לא יכול לבוא.״

״מה? למה?״ תמה החברותא שלו, ״למה שבני לא יסכים ללכת?״

נתן סיפר לו את כל מה שסיפר לו בני, וכשסיים הרהר בחרדה שאולי בני כלל לא מעוניין שיפיץ את סיפורו לאחרים. הלה סיפר בהשתפכות ובגילוי לב נדיר. הוא קיווה שצבי יודע לשמור על פיו סגור.

החברותא שלו בהה בו בפה פעור, ״נתן – אני פשוט לא מאמין!!!״ ועוד לפני שהספיק נתן למחות בעדו נעלם מעיניו.

עשר דקות לאחר מכן הופיע בני למולו, אין לדעת אם פניו אדומות מהזעם או מהבושה, הוא פנה אליו בכעס, ״חשבתי שאתה חבר שלי! חשבתי שאני יכול לסמוך עליך שתשמור סוד. אתה מבין מה עשית? חשבת בכלל מה יהיו התוצאות? איזה מין חבר אתה???״

״אני מתנצל…אה, אני לא…״ גמגם נתן במבוכה.

בני הניד בראשו, ״כן, אני מבין. נתן, אני טעיתי מהתחלה שקשרתי איתך קשרים, ואחר כך שגיליתי את ליבי בפניך. מצטער, אך אני לא מעוניין יותר בחברתך.״ הוא עזב את המקום.

נתן השפיל את ראשו. הוא עשה את זה לעצמו, הוא יודע. אבל זה לא מפחית מהצער הרב שחש.

זו כנראה הסיבה השניה שהוא לא יכול לקבל אהבה מאדם אחר, כי היא תתנפץ מהר מדי.

הו, בני. היית חבר אמת. אני זה שמעלתי בתפקידי בתור חבר. סלח לי.

״הוא יחיה.״ הדהד נוריאל אחריו, ״אעשה כל מה שיאמרו לי הארורים האלה רק כדי שהוא יחיה,״ הביט לתוך עיניו.״וגם אתה. חשבונות נסגור בעתיד, אחרי שהוא ייצא מכלל סכנה.״

אלירן הנהן. ״נעשה הכל. למען מייקל, למענו.״

נוריאל עצם את עיניו, תשוש ולאה, ״ועד אז…אחטוף תנומה של כמה דקות. ת… תבדוק מה איתו…״

אלירן נענע בראשו במורת רוח, מתיישב ליד ג'וני. הדופק נחלש במידה רבה, נשימתו הפכה מאומצת. אלירן פחד לאבד אותו בידיים. עד מתי הם מתכוונים להשאיר אותם כאן? עד שימות ג'וני? אז מה עם מה שהם רוצים מהם?! הם הרי יודעים שאם ימות ג'וני הוא לא ישתף פעולה, הם רוצים לחכות לרגע שהילד שלו יגסוס???

הוא חשק את שיניו. ימח שמם…

נתן הביט על הנוף היפהפה שנגלה למולו, רק יחיאל עמד מול עיניו, הוא חש אותו. את האהבה שלו אליו, את החיוך הנצחי שלו. דמעות זלגו מעיניו בחופשיות. מותר לבכות, בטח ובטח לבכות על אח אהוב. הוא לא ניגב את עיניו, טיפות מלוחות נטפו לתוך פיו מעיניו העצומות, שפתיו קפוצות בייסורים.

יד רכה הונחה על כתפו, מלטפת קלות. נתן התעלם. לא היה לו כוח לאף איש. לא משנה מי זה יהיה כרגע, עדיף שיסתלק.

״נתן…״ נתן הפנה אליו את ראשו, מופתע, הוא מחה את דמעותיו. ״בני? מה…אני חשבתי ש…״

״לא משנה. אני הגעתי להחלטה שאם משווים את פליטת הפה שלך לעומת כל הפעמים שעזרת לי ועודדת אותי, אז אני עדיין יוצא חייב לך. למה אתה כאן, לבד?״ הוא לא שאל למה הוא בוכה, זה לא מנומס.

״מי עוד יש לי מלבדך?״ שאל נתן, ״תודה ש…שסלחת לי על המעשה שעשיתי. זה באמת לא היה מכוון. אני מתנצל. אני גם שמח על ההחלטה שלך. היה לי קשה לחשוב שאיבדתי אותך. כמעט לגמרי.״

״לכן בכית?״ הביט בו באמפתיה.

״לא. בכיתי בגלל אחי הבכור. הוא נפטר לפני כמה שנים, כשהיה בצבא, במשימה בסוריה,״

מבטו של בני שידר השתתפות כנה במצבו. ״אני מבין אותך, לגמרי.״

״לא, אתה לא מבין! אתה לא מבין ולא יודע מה הוא היה בעבורי…״ נתן פרץ בבכי, ״אתה לא מבין כלום, לך לא קרה מעולם דבר כזה, אף אחד שאהבת לא…לא מת לך פתאום. איך תבין?״

בני שתק והוסיף ללטף את כתפו. עיניו חמות, מכילות.

נתן נבוך מעט, ״סלח לי על ההתפרצות שלי. פשוט הייתי נסער. ו…עוזר לי שאתה איתי.״

״זה בסדר, תשפוך. בשביל זה אני כאן.״ הרגיע אותו בני וטפח על שכמו. ״תבכה, תשחרר.״

״אהבתי אותו מאוד, והוא אהב אותי בחזרה. היו לו אמרות חכמות, וחיוך כובש, מקסים מאין כמוהו…״ הדמעות הוסיפו לזלוג בשתיקה מעיניו שהיו חצי עצומות.

בני נשם עמוק, ״וואו, איזו אבידה… אני כל כך מצטער, אין לך מושג עד כמה אני עצוב בשבילך, נתן. קשה לאבד אח, היה לי מכר, שאיבד את אחיו הקטן, ומאז הוא לא מדבר מילה.״

״כן…תגיד, בני, אתה אוהב אותי?״ שאל נתן ללא כל קשר. זו הייתה שאלה מביכה, אבל אותו היא לא הביכה.

״יותר מכל דבר אחר.״ הודה בני בלית ברירה.

״זה קשה לי. כל פעם שאתה מזכיר את העובדה הזו אני נזכר באחי, הוא תמיד אהב אותי, קשה לי לקבל אהבה אחרת. למרות שאני גם אוהב אותך…״

״אז תתרגל. בסופו של דבר כולנו מתרגלים.״ הוא חנן אותו בחיוך רך.

נתן החריש, לאחר מכן לחש רפות, ״תודה לך.״

״אין על מה. אתה חזק, נתן. אתה חזק ואמיץ. ואני גאה בך כחבר,״ הוא עטף אותו בחיבוק חם ואוהב.

חברות אמיתית נבנית על שלושה יסודות: הקשבה, אמון, ואהבה ללא תנאי. זו המסקנה שהגיע אליה נתן בסופו של היום.

המשך יבוא בפרק 9 אי"ה.