על תנאי

נוריאל נחת בסוריה. לאחר שינה בת ארבע שעות בלבד, הוא פתח את המחשב הנייד שלו ובדק את שמות סוכני המוסד האמינים בסוריה. עם אחד מהם היה מיודד הרבה זמן באחד ממבצעיו בארץ זו. אותו הוא יבקש כעת, כגיבוי. מן הסתם יואב כועס עליו מאוד, וכועס זו מילה עדינה בעבורו. אבל נוריאל לא התרשם אף פעם מכעסו, היות שהוא היה תכוף מדי.

הוא שלח לסוכן מייל בתיבת דואר מוצפנת, בו ביקש להיפגש עימו, וחיכה לתשובתו. הלה ענה מיד: 'לשם מה?'

נוריאל: 'אם אענה לך כעת, לא יהיה טעם שניפגש'

בועז אמיתי: 'ומה אתה רוצה ממני שאי אפשר לכתוב כאן?!'

נוריאל: 'תבוא, תראה בעצמך.'

בועז אמיתי: 'סגור, ותדע שאני עושה את זה רק בשבילך ואני מסתכן בחשיפת הזהות שלי. ואתה יודע כמה שנים אני עמל עד שהגעתי לדרגתי הבכירה כאן.'

נוריאל: 'רברבן. בפעם הקודמת שנפגשנו לא הסתכנת בחשיפת הזהות שלך?'

בועז אמיתי: 'צודק. אבל אני לא מסתכן רק בזה. אני מסתכן אם אעזור לך בדבר מה ויוודע על כך ליואב. אתה לא שליח מטעם המוסד, אלא מטעם עצמך. אני עדיין לא בטוח שאני רוצה לקבל השעיה, עוד לא בחרתי לעצמי מקצוע חילופי…'

נוריאל: 'אז תעבוד בתור התפקיד הבכיר שלך, רק שזה לא יהיה הסוואה. קודם תגיע ונדבר,(ומבטיח לך שאזמין לך משקה וסיגר טוב, אני יודע שזה אחד התנאים שלך). אחר כך תספר לי סיפורי סבתא ומעשיות.'

בועז אמיתי: 'נודניק. בסדר, אני בא.' נוריאל סגר את המחשב כשחיוך ניצחון על פניו. בועז יודע לפטפט, ולא מפספס שום הזדמנות, אבל הוא יודע לשמור סוד כשזה נוגע למוסד ולאנשיו. ובמיוחד שזה נוגע לחבריו, קל וחומר לחבריו הטובים.

בועז הגיע למקום המפגש עם חיוך רחב קצת יותר מדי וסיגר תחוב בשפתיו, הוא עישן בשרשרת, והתיישב לצד נוריאל, הלה הסב אליו את מבטו. ״אהלן, אמיתי! מה חדש?״

״אתה שואל? ספר קצת מה קורה, לשם מה קראת לי, במה אני יכול לעזור לך?״

נוריאל לא יודע כיצד להתחיל, ״אתה…שמעת על העבר שלי כאן.״ שאל-קבע.

אמיתי מאשר בניד ראש בלתי מורגש. מבין עד כמה הנושא טעון לשיחה.

״שמעת גם על מעשיי באותם זמנים.״ לחש נוריאל, כמה היה לאדם שיוכיח לו שלא הוא ביצע את המעשים הללו.

בועז הנהן, ״שמעתי.״ אמר בקול יבש. הוא לגמרי לא ידע מה מצפה ממנו הסוכן-חבר שלצידו.

״אני…אני באתי הנה בכדי לבדוק האם הצעיר ההוא הגיע לקבר ישראל.״ הוא בלע את רוקו, טעם חמצמץ ומר. אין לך תקנה, מחילה, ולא שום דבר אחר. אתה לא מכפר בשום דבר וצורה גם אם תביא את הבחור ההוא לקבר ישראל, אין דבר שיחפה על רצח בדם קר. גער בו מצפונו. אם היית חי בעבר, היית צריך לרוץ לעיר מקלט. גער בו קול בדמות אחיו הצעיר והחרדי, שמואל.

בועז היה חיוור ומזועזע. ״אתה-ממש-לא-מצפה-ממני-לעזור-לך-בזה!!!״ התלעלע, ״זה מוות בטוח! השתגעת לגמרי… ״

״יכול להיות שהשתגעתי.״ אמר נוריאל בזעם, ״אבל אני מעדיף להשתגע ולמות, מאשר להשתגע מצער ונקיפות מצפון בעודי חי!!!״

בועז כיבה את הסיגר וריטש אותו בנעלו, ״תשמע, אני לא פסיכאטר, אין לי מה לומר לך. אני כן יכול להפנות אותך לסוכן אחר בסביבה. אבל אני לא מבטיח לך שהוא יסכים כמוני להסתכן בהשעיה. אני לא מוכן לעזור לך כי אם יתפסו אותי ואחשף כסוכן, אני אהיה אלי כהן השני, ולא במליצה. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה דרגות עליתי, היום אני אחד הבכירים בסוריה. אתה יודע מה המחיר של כל זה אם יגלו שאני סוכן כפול? אני מצטער שמה שאתה מבקש זה קצת יותר מדי.״ הוא התרומם, ״בכל מקרה, היה נחמד להיפגש. אם תרצה טובה אחרת, אני לא זז לשום מקום. אתה יודע איפה למצוא אותי, אני מניח. אבל לפעול פיזית, זה לא בשבילי.״

נוריאל הביט בו במבט קר כקרח. ״אוקיי. אני מבין, זה בסדר. אני כבר אסתדר.״ הוא קם ופנה ללכת, בועז עצר אותו. ״תצליח. ובבקשה תעשה לי טובה, אל תלך לשם לבד. אתה לא יודע לאיזה קן צרעות תיכנס. ואם תסתבך, אצטרך להציל אותך ולהסתכן בחשיפה. בכל זאת, אני לא אשאיר אותך למות שם.״

נוריאל גיחך, ״אתה מדבר כאילו אתה התליין שלי, או לפחות מי שמכתיב לי את המשימה שלי. יהיה בסדר.״

בועז אמיתי נעץ בו מבט נוקשה. ״אל תכניס אותך ואותי לצרות, כי את אלו עברתי מספיק.״

נתן הגיע למחרת והביא איתו גמרא, בני העביר את מיטתו למצב ישיבה. ופתח מולו את הספר, הוא נשם עמוק, כמה התגעגע לטעם הלימוד, כשהוא מרותק למיטה ומת משיעמום.

נתן לא מיהר כמוהו. ״מתי אתה משתחרר?״ התעניין בנימוס.

בני נאנח. ״הלוואי שעכשיו. אבל זה לא סביר. לכאורה עוד יומיים… הרופאים כנראה לא שמעו מעולם על בעיות קשב וריכוז.״ מרירות עלתה על פניו. ״הייתי תובע מאלירן פיצויים רק בגלל שאני קשור למיטה הזו בחוטים שקופים ומחטים דוקרניים… לא רואה איך להשתחרר מזה.״ הביט בעוינות במחט הנעוצה בזרועו הימנית.

נתן צחק, ״דווקא מעניין לראות אותך חסר אונים פעם ראשונה. כל השיעור שלנו היה בא לצפות בך רק כדי לראות את האימפולסיבי של הישיבה מרותק במשך שעות לאותו המקום. ממש אחד מסימני הגאולה!״

בני נשף בתסכול. ״טוב שהפציעה שלי משעשעת אותך. אתה אמור לעודד אותי, לא לרדת עלי!״

נתן משך בכתפיו, ״אמור זה שם של דג, ואני לא שמעתי שמישהו מינה אותי להיות המעודד שלך.״ אמר בחיוך רך, כדי לא לפגוע בחברו. ״עזוב, בוא נלמד. אם יש משהו שיכול לגאול אותך משיעמום, זה רק הגמרא. אגב, החברותא שלך מסר שהוא מתגעגע. לא מצליח לפצח את הסוגייה בלעדיך.״

בני התחייך. ״אם כבר, זה בדיוק ההפך…״

תום הרים את עיניו לחוקר שמולו, עדיין שותק. עפעפיו איימו להישמט מעל לעיניו, והוא לחם בעצמו בכח כדי לא להראות נקודות שבירה לחוקר הזחוח.

״איך הכרת את נג'יב?״ שאל החוקר, תום החריש.

״היכן נפגשתם כשסיפר לך על תכניתו?״ שתיקה.

״כמה אנשים שותפים לו?״ שתיקה.

״מי מספק לו את כל המידע שהוא צריך?״ שתיקה.

״היכן הוא מתגורר כרגע?״ שתיקה.

לאחר מכן עבר החוקר לשאלות מטופשות:

״באיזה שעה הוא קם כל בוקר?״ שתיקה. לתום נמאס לשתוק, אך הוא מתעלה על עצמו ומהדק את שפתיו בכוח על אנושי.

״איזה סוג קפה הוא נוהג לשתות?״ תום ממצמץ, מתחשק לו לעצום את עיניו למספר רגעים.

״הוא שותה משקאות חריפים?״ תום עוצם את עיניו לרגע אחד, מתענג על התחושה הנעימה.

החוקר חובט בו באמצעות האלה שבידו. ״תפקח את העיניים. עוד לא סיימנו.״

תום פותח את פיו בפעם הראשונה,״ ומתי זה בדיוק יקרה?״

החוקר מחייך בלעג, מביט בו במבט שכולו עליונות, ״מתי שתתחיל לענות לשאלות ששואלים אותך. אין לנו נקיפות מצפון להשאיר אותך חמישה ימים ללא אוכל, שתייה או שינה. מי כמוך יודע, סוכן מוסד שבגד…״

״דבריך נכונים, אם כי אני מתפלא על טיפשותך. אני סוכן, רק כאן למדתי לשתוק. אין כל סיבה שאדבר. איומים לא מפחידים אותי כמו שאתה בוודאי מבין. חוץ מזה, אין לי מה להפסיד.״

״גם סוכנים הם אחרי הכל בני אדם. לכל אחד יש את נקודות השבירה אצלו. אצל סוכנים צריך להפעיל קצת יותר כוח ואנרגיה, אבל גם זה בא בסוף. לא תוכל לשתוק לנצח, אלא אם כן…״ החוקר הצביע כלפי מעלה. ״כבר לא תהיה כאן.״

תדהר וסקאי היו צמד חברים טובים, שיכלו אף להיקרא בטעות, אחים. לא בשל היותם דומים זה לזה אלא בשל האחווה שתמיד שררה ביניהם.

אבל העתיד ביקש אחרת.

סקאי היה נער עדין וביישן, ונמשך למוסיקה ונגינה. ואילו תדהר היה בעל אופי חזק, חובב אקשן. והוא נמשך לאקדחים, למעקבים ויש להודות, גם להרג אויבים. דווקא בגלל ששונים היו בתחביביהם זה מזה, תרמו אחד לשני וחברותם התהדקה מאוד. לא רק בזה היו שונים. סקאי היה יהודי, לא שמר מצוות ולא הבין בכלל מה פירוש המילה בת חמש האותיות. תדהר לעומתו, היה גוי גמור, והוא כן הבין הרבה ביהודים. אבל סקאי לא ביקש לשמוע דבר על מוצאו והוא כיבד את בקשתו ושתק.

כשהיה סקאי בן שש עשרה שנה התייתם משני הוריו ועבר לגור בביתו של תדהר. מכאן- החלו העניינים להסתבך.

הכל התחיל מאז החל סקאי לחקור על היהדות, התוודע למצוות כלשהן, כמו כשרות, תפילה, שבת ועוד כל מיני. לאט לאט הוא החל להתחבר. עד שבשלב כלשהו החליט לנסות בעצמו. הוא התנזר מהמאכלים שהוגשו בביתו של תדהר, דבר שהעליב מאוד את אימו של חברו שכה טרחה להשביע את רצונו, והחל להתקיים רק מפירות וירקות. תדהר התרעם עליו, ולעיתים אף התחנן לפניו שיפסיק להתנהג באופן מוזר ויאכל מאכלים שייטיבו עמו ולא יחלישו את גופו. אבל סקאי מחה על אף חולשתו וענה שזוהי דרך החיים שבחר בה ואף אדם לא יניע אותו מהחלטתו.

תדהר נפגע, גם אימו. סקאי החליט שהוא צריך ללכת להתגורר עם בני עמו, ויום אחד – פשוט קם והלך.

תדהר נשבע למצוא אותו ולהחזיר אותו אליו, אך הוא לא מצא אפילו לא קצה חוט שיעזור לו. כעבור שנתיים חזר סקאי, מאוכזב נוראות. היהודים שכה רצה להכיר, לגלגו עליו ולא האמינו כי הוא באמת רוצה לדעת ולהבין. אבל הוא לא התייאש, ונדר בליבו לנסות שוב.

והוא אכן הצליח, הוא התקבל אצל רב אחד שהסביר לו דברים על העם אליו הוא משתייך, וסקאי התקרב יותר ויותר עד שהפך לשומר מצוות אדוק.

ביום בו זכה להבין דבר מן התורה הקדושה, הוא נטל את חליל העץ שלו ואת כינורו והלחין מנגינה קסומה ונוגה, כמותה לא הייתה מעולם.

את קולמוס נפשו, נגינת ליבו.

המשך יבוא בפרק 7 אי"ה.