על תנאי

״אני מצטער… אני פשוט מרגיש שאני חייב לעשות את זה.״ מלמל נוריאל, ואלירן קמץ את אגרופו בזעם ואין אונים. ״אתה לא רוצה לחיות? יש דרכים נפלאות הרבה יותר למות. אם תטוס אל סוריה לא תחזור, ואפילו לא בארון. חדש לך?״

״לא. אני… אני חייב. וחוץ מזה, תראה איך אתה סובל בגללי ובגלל מה שהייתי. אני אעשה את זה, בעיקר מפני שאני רוצה שיעזבו אותך בשקט. אותך ואת ג'וני, הוא מספיק סבל בחייו. אם תמנע ממני ללכת, הוא יסבול עוד, הוא לא ילד רגיל. הוא עבר מספיק בחייו הקצרים ולא צריך לעבור יותר מזה.״ אחז בכוח בכף ידו של חברו. ״בבקשה…אני מבטיח לך שאני אחזור איכשהו. אני חמוש תמיד, מי כמוך יודע. אני בטוח שאצליח להימלט אם ארגיש סכנה.״

אלירן גיחך. ״כן, רק עד שתקלוט מה קורה סביבך כבר לא תוכל. אולי אני פשוט אעבור עם ג'וני למקום בטוח. אל תשכח שתום יש לו עניין אישי לחסל אותי במו ידיו בלי כל קשר אל נג'יב.״ הוא התנער מן האחיזה הלופתת. ״אין סיכוי. כבר אמרתי לך עוד קודם. אני לא אתן לך להסתכן ואשב בביתי כאילו לא שלחתי את חברי למוות בטוח. שכח מהרעיון ההזוי הזה.״

נוריאל הביט בו, נחישות בעיניו. ״אני כבר החלטתי. עוד שלושה ימים אני על מטוס פרטי, עם גיבוי – לכיוון סוריה.״ מול הנחישות העקשנית שבעיניו לא יכול היה אלירן לסרב.

תום פקח עיניים והשיט את מבטו המעורפל סביב, הבחין בדמות רוכנת מעליו, ומצמץ בהפתעה. ״אלירן, מה אתה עושה כאן?״ שאל בתדהמה.

״אתה שואל? כמעט הפכת אותי למצבה!״ רגז אלירן. בוחן אותו בחשד. ״ותשלם על זה ביוקר.״

תום טלטל את ראשו בחוסר הבנה. ״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״

אלירן הביט בו באיום, ״אין לך מושג? אז תכף יהיה לך. כדאי לך מאוד לדבר ולהסביר לי בדיוק מי שלח אותך אלי ולשם מה, או שזו יוזמה שלך. אני קצר רוח באופן יוצא מן הכלל, ואתה יכול לשער גם למה.״ קרב אליו את פניו. ״קדימה, דבר.״

תום מצמץ בעיניו, מבטו המטושטש החל להתבהר. ״מה… אני הייתי אמור לעקוב אחרייך. מה אתה עושה כאן?״ הוא סקר אותו בתמיהה. ״איך תפסת אותי?״

אלירן חייך חיוך עקום. ״איך אני תפסתי אותך? אני מניח שזו השאלה שאני הייתי אמור לשאול… אז אהיה נדיב כלפיך ואזכיר לך את מה שאתה טוען שאינך יודע. אמרת שנשלחת כדי לעקוב אחריי?! אם כך הדרך שבחרת לבצע את שליחותך מעניינת מאוד, מקורית אפילו.״ הוא עצר לרגע מדיבורו כדי לבחון את תגובתו של הלה, אך הוא נותר באותו סבר פנים חתום ומבולבל. ״נראה היה גם ששתית יותר מדי… בכל מקרה הגעת לבית הקברות בו שהיתי ואיימת עלי באקדח. אתה לא זוכר שום דבר ממה שהזכרתי?״

פניו של תום נראו חיוורות, אך הוא נענע בראשו לשלילה.

״אוקיי, את כל הפרטים האלה אבדוק אחר כך, בכל מקרה הגיע הזמן שלך להיענש, ולא על ידיי. אסגיר אותך לרמס"ד והוא כבר יחליט מה לעשות איתך. בכל מקרה אתה כנראה הולך לבלות הרבה זמן בכלא…״

ידיו של הרמס"ד תופפו על ערימת הדפים שלפניו והוא נראה מהורהר. הוא השתהה דקות ספורות בטרם הרים את עיניו לסוכן שמולו. ״ובכן, אני כבר כמה חודשים חששתי מבגידה, וטוב שסיימנו עם זה. אתה מבין שזה לא דבר תכוף כאן, כשזה קורה כל הפעילות בהקפאה וכל אחד יכול לעורר חשד שמא הוא הבוגד. ובכלל המתיחות שהייתה פה כבר כמה חודשים לא הועילה לאף אחד מאיתנו. אבל לא בגלל זה קראתי לך, על אף שאני מאוד אוהב לשבת על תה ועוגיות ולספר סיפורים.״ הוא רכן מעט קדימה. ״נוריאל היה אצלי.״

אלירן לא הופתע, הוא שיער שכך יהיה. ״ביקש אישור לצאת לסוריה?״ שאל ונימת ייאוש התגנבה לקולו. הוא ידע שאם אישרו לחברו לצאת לכיוון סוריה אין לו שום דרך לעצור אותו.

הרמס"ד הנהן באיטיות. ״אכן, אבל אני לא אישרתי לו. שנינו יודעים לשם מה הוא חפץ להיות שם. והדבר היחיד שייצא מכך הוא מוות. הסורים רוצים לסגור חשבון, ועל אף שגם הוא חושב כך הלהיטות שלו מעבירה אותו על דעתו. היית צריך לראות איזה עצבני יצא מכאן.״ גיחך קלות.

אור הבזיק בעיניו של אלירן.  "יואב, אתה גדול! הייתי בטוח שרק אני כזה פרנואיד…לאן הוא בדיוק הלך מכאן?״

הרמס"ד משך בכתפיו. ״אני חושב אליו הביתה, לפי מה שידוע לי הוא לא ביקר שם שבוע. אבל לפני שאתה הולך אליו אני צריך אותך לתחקיר קצר.״

״בעניין המשימה שאני ונוריאל ביצענו? כמדומני שעברנו כבר על כל הפרטים.״ הגיב אלירן בהשתוממות, מעביר את ידו בשיערו מתוך הרהור.

״לא.״ הוא אומר בקול שקט וקר, מציג בפניו תמונה. אלירן מחוויר, הוא רוצה להקיא באותו הרגע. ״בעניינו. מכיר?״

הוא לא יכול לענות שלא. הוא גם לא יכול לענות שכן. לפיכך הוא בוחר בשתיקה.

הם צועדים בשקט, זה לצד זה. בני מנסה להתחמק ממבטו המשפד של חברו, משנוכח שאינו מצליח בכך, אומר, ״תודה שהיה כיף, הוא חמוד ג'וני הזה. ואלירן הוא איש נפלא.״ חיוך שובב. ״ומשלם טוב…״

נתן מושך בכתפיו. ״תגיד, איך בכלל הכרת אותו?״ הוא נעצר כדי לתת תוקף למילותיו והמשיך. ״וראש הישיבה, וההורים שלך, יודעים מזה? או שבגלל שזה מעשה נכון כל כך זה אמור להיות סוד? בכלל איך אתה עושה שמרטפות על חשבון הלימוד?״

בני מגחך ותוקע בו מבט לועג. ״אתה פחדן. אתה פחדן וצדיק מדי, זה מה שאתה. ולשאלתך: כן. ראש הישיבה יודע שאני צריך הפסקות כי אחרת אני לא לומד בכלל, והיציאות שלי מאושרות.״

על אף הנימה הלועגת והבוז שמשדר חברו, נתן לא נכנע. ״אתה עונה רק על שאלות אחרונות? וסיפרת לו לאן אתה יוצא עם האישורים שהוא מעניק לך, או שאתה פשוט פחדן?״ החזיר לו כגמולו.

״לא. לא סיפרתי לאף אחד. ואני חושב שזה עניין שלי וזו זכותי לעשות כל דבר שעושה לי טוב עם האישורים שאני מקבל. ואם זה לא נאה לך אל תבוא איתי. גם ככה לך אין אישור…רק מזלך שאתה יותר מדי מצטיין וראש הישיבה והמשגיחים לא יעזו להעניש אותך על שיצאת בלי להודיע. אתה רשאי גם לספר ככל העולה על רוחך על המעשים שלי. לא מנעתי ממך שום דבר.״ הם מגיעים לפתח בניין הישיבה ובני עושה הכל כדי להראות לו שהשיחה הסתיימה והוא אינו מעוניין בחברתו. אבל נתן לא רוצה להבין מכך דבר ומושך בידו. ״הוא לא שומר מצוות! איך הגעת אליו בכלל?״

בני מחייך במתיקות. בעיניו עולה ניצוץ בלתי מוכר, זר. ״שכחתי״.

כנראה שהוא לא היה זהיר, ומסבר פניו היה ניתן ללמוד הרבה. גם הרמס"ד לא פיספס את הבעות פניו שהתקשה להסתיר, הוא נעץ בו מבט בוחן והוריד ממנו את עיניו החודרות. ״אתה מכיר.״ קבע בלי להסס, אלירן ידע שהפסיד מראש והניד בראשו בתנועה בלתי מורגשת. אף הגה לא יצא מפיו.

״מה אתה יכול לספר לי עליו?״ הרמס"ד קם מכיסאו והפנה אליו את גבו, מתבונן בו מן הצד. הוא קרע שקיק קטן. ״קפה?״ שאל ללא כל קשר. אלירן נענע בראשו בתנועה שוללת, הוא נשם עמוק ודיבר בקול שקט. כמעט כנוע.

״אני לא הכרתי אותו אישית.״ כיזב בעודו פוזל אל עבר התמונה של נג'יב, שחייכה חיוך מלא רוע. ״אני חושב ששמעתי גם את השם שלו, וראיתי את התמונה שלו בקשר למשימת ההתנקשות שהייתי אמור לבצע עם נוריאל.״ זו, לשם שינוי, הייתה האמת. אך לא כולה. הרמס"ד הנהן, חוזר לכסאו עם ספל הקפה שלו, ולוגם בעוד מבטו נעוץ עדיין בעיניו של אלירן.

״כן, כן. קיבלת עליו מידע אך לא את כולו. רק את מה שהיה קשור למבוקש שלנו. אבל במשפט אחד אני יכול לומר לך את כל הצרות שהוא עשה לנו מהיום שנולד ועד שלמד ללכת…כעת אנחנו גם חוקרים את קוט בכל הנוגע אליו, מסתבר שהוא היה קרוב אליו מאוד. יש הרבה סיכויים שאכניס אותך לחקור אותו, אולי אצלך הוא יפתח את הפה.״ הרמס"ד כמו התנער וחייך בהתנצלות. ״טוב, אתה משוחרר.״

אלירן יצא ממשרדו של הרמס"ד ושם את פעמיו אל עבר ביתו של נוריאל, מהרהר על הדרך בנג'יב. מעניין אם ישלח עוד אחד לעקוב אחריו, יש לו חשבון לא סגור אצלו. אבל על זה אף אחד לא אמור לדעת…

הוא התדפק על דלת ביתו של חברו והתקבל בסבר פנים מופתע מעט. אחרי שנוריאל התאושש מהפתעתו הוא סימן לו להיכנס והתיישב מולו על ספת העור הלבנה. ״איך ידעת שאני כאן?״

אלירן חייך. ״מידע פנימי…אז אתה לא טס בסוף, אה?״ הביט בו בשעשוע. נוריאל קם מהספה, הוציא אקדח והחל להרכיבו. ״מי אמר שלא? זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.״

״טוב. רק שתדע שאתה מסתכן, בשני האופנים. גם עצם העובדה שאתה טס לשם, וגם כי אתה טס בלי אישור. לא שהרמס"ד חשב שבאמת תציית לו, אבל אני דווקא חשבתי שתסמוך על החבר שלך כשהוא אומר לך לא ללכת. אני לא מתרגש כמו הרמס"ד מאי-ציות.״

״ויש דברים אחרים שאתה מתרגש מהם. כמו למשל ג'וני שלך…״ אמר נוריאל בחיוך מבודח.

אלירן צחק. ״הזכרת לי שבאמת הייתי בדרך הביתה. אז איך זה להיות בבית?״ הוא זכר היטב את כאבו של חברו, כשביקר את משפחתו בפעם האחרונה לפני המשימה.

נוריאל חייך, הבעת עונג שפוכה על פניו. ״הכי טוב שיש.״ הוא ליטף את אקדחו הכסוף. ״אפשר לקרוא לזה התנתקות.״ הוסיף ותקע את האקדח בנרתיקו. ״זה מדהים לעשות עוד דברים חוץ מלאחוז בנשק ולגזור על אנשים גזר דין מוות…״ אמר בקול מלא דרמה.

״כן…זה מדהים לעשות עוד דברים חוץ מלגזור על עצמך גזר דין מוות…״

נתן התהפך על משכבו והשתעל בפעם העשרים לאותו הלילה. כנראה בגלל חילופי העונות. הרהר. תמיד סבל מהם. הוא ידע שגם נדנודי השינה שלו לא מוסיפים לבריאותו. בדרך כלל לא אהב לישון בלילות והיה מבלה את השעות הארוכות בחצר הישיבה, באוויר הקריר. עד שאחד המשגיחים תפס אותו ומאז הוא לא מעז להוציא את אפו מבעד לדלת בשעות מאוחרות. גם בגלל העובדה שאותו משגיח סחט ממנו הבטחה לישון כמו שצריך וגם בדק היטב שהוא ממלא את הבטחתו… כעת הוא היה מלא במחשבות על בני, אלירן, וג'וני. הוא חש שבאמת קצת הגזים, בסך הכל בני צודק. אלירן הוא אדם טוב, ולא מזיק. כך גם ג'וני. והוא היה שמח לפגוש בהם שוב. חוץ מזה הוא כה טרח למעמדו החברתי בישיבה כך שחבל להרוס בלהיראות יותר מדי שקדן ומרובע שמציית לכללים שמציבים לו ותמיד לטובת המבוגרים… כן, גם כשהם צודקים.

מעניין מה ההורים היו אומרים על זה. קפצה לו מחשבה פתאום לראש והוא הסמיק בחושך. אבא שלו בטח לא יהיה גאה בו, ואמא שלו תהיה מופתעת ועצובה… אבל הם לא אנשים רעים! התריס נגד עצמו, הם בסך הכל לא שומרים תורה ומצוות לעת עתה, ואולי אפשר אפילו לקרב אותם. ובני… המשפחה של בני חזקה, הוא הכיר אותם, וידע שהם מאוד מחמירים. יותר מהמשפחה שלו אפילו והוא סומך עליו כי הוא חבר אחראי כזה, ואם הוא אמר שזה בסדר אז אולי זה באמת לא כל כך נורא. מה כבר יכול להיות  מכמה ביקורים קצרים אצלם ואיזו שיחה ידידותית?

קול גניחה קצרה מהמיטה שלצידו ניער אותו לגמרי ממחשבותיו והוא הסיט את מבטו אל עבר מיטתו של בני. הלה גנח ונאנח מתפתל תוך שהוא פולט צרור מילים בלתי מובנות מפיו. נתן התיישב בזהירות במיטתו ובחן את פניו שטופות הזיעה של חברו, ״בני?״ לחש באיטיות, תמה מעט. איכשהו הדמות הנפחדת שמולו לא תאמה את אישיותו האמיצה, האחראית והנחושה של בני שהכיר. גם בחשכה יכול היה נתן להבחין בסומק שבער על לחייו של חברו הטוב, בעת שנתפס בקלקלתו. בני שתק והסב ממנו את פניו, נבוך עד עמקי נשמתו. נתן גלש בזהירות ממיטתו וכרע ברך לצד מיטתו של חברו. ״בני…אתה לא צריך להתבייש ממני. אני לא שופט אותך על שום דבר. ואם אני…אם אני יכול לעזור לך בדבר שמעיק עליך, אתה יכול לספר לי הכל. אני מבטיח לך שלא אגלה. אני יודע לשמור סוד.״ שידל אותו.

בני נשען על הקיר, עיניו בורקות בחושך, סימני דמעות על פניו. ״סוד, אה? טוב…אני מאמין לך. אתה חבר טוב, אתה באמת יודע לשמור סוד. אבל בוא נצא החוצה, בסדר?״

נתן היסס מעט. הוא הרי הבטיח לעצמו ולמשגיח שלא יישאר ער בלילות, קל וחומר שלא ייצא מהחדר. אבל נאמנותו לחברו גברה על הכל והוא הנהן. ״בסדר גמור.״

הם יצאו לחצר הישיבה והתיישבו בסמוך לעצי דקל שהסתירו אותם מעט מפני באים. נתן החריש, מחכה לחברו שיפתח בדבריו. בני נראה מהסס, הוא חשש לגלות את המעיק עליו ונתן לא הפציר בו עוד, נותן לו להחליט בעצמו. בני פתח.

״הכל התחיל כשהייתי בן שבע, אולי שמונה. גרנו בישוב מרוחק, לא פעם וגם לא פעמיים נתקלנו בערבים כשיצאנו מהבית. אני הייתי אז ילד רברבן וגאה. חלק מהתכונות האלה נשארו בי עד היום…״ הוא חייך בהתנצלות. ״חשבתי את עצמי לגיבור, ואת הסובבים אותי, לפחדנים. הייתי קטן, אבל מאוד בטוח בעצמי. הרבה פעמים כשראיתי ערבים הייתי צועק לעברם קללות בערבית, שלמדתי מהם עם השנים. גם באותו היום צעקתי לאחד הערבים שנתקלתי בהם איזו מילת גנאי. והוא, הוא ממש האדים מזעם, והחזיר לי בקללות משלו. מובן כי לא התרשמתי מי יודע מה, לא הכרתי את כל השפה, רק מילים בודדות וכמה משפטים. ומדבריו הבנתי רק שתי מילים. והן לא היו מחמיאות במיוחד. לפתע הערבי שלף סכין מכיסו, שאין לי מושג מאין השיג. והחל לרדוף אחריי. אני נתקפתי בהלה והמשכתי לרוץ גם כשהרפה ממני. מאותו יום יש לי 'פוסט טראומה'. כשאני רואה מולי ערבי אני נתקף הלם, ולא מסוגל להתאושש איזה עשר דקות לפחות. כך בעצם הכרתי את אלירן, הוא הציל את חיי.״ בני לא פירט הרבה על היכרותו עם אלירן. בכלל היה נראה שהוא מתבייש מהדרך בה הכירו ומפחד מתגובתו של חברו. ״זה ילדותי לפחד מדבר כזה, נכון?!״ שאל בחשש ובמבוכה.

״ממש לא! ואם אתה מצליח להתגבר על זה כך, אתה פשוט אמיץ ואני גאה בך כחבר.״ הגיב נתן בחיבה ובהערצה. ״איך הצלחת להסתיר את זה ממני? מילא משאר החברים, אני עוד אבין. אבל שהלכנו יחד לכותל לפני מספר חודשים, ועברנו ליד אינסוף ערבים, איך הצלחת להתגבר על זה ולהסתיר זאת?״

בני הסמיק. נדהם מתשובתו המחמיאה של חברו הטוב ביותר. כעת גם למד להעריך אותו על אופיו האוהב והקשוב. ״כנראה שהפסוק "אין דבר העומד בפני הרצון" נכון לגביי. היית כל כך עסוק שלא הבחנת בפניי החיוורות ובמאבק שניהלתי על מנת להישאר במיטבי.״

נתן היה מופתע לגמרי. ״ואת כל זה עשית, וכל כך סבלת רק כדי שלא אבחין בזה? באמת פחדת שאלגלג עליך? למה חשבת כך?״ הוא לא נראה פגוע, רק נדהם. עיניו הביטו בו בחום וברכות.

בני הסמיק בשנית. ״האמת? אני ממש לא יודע. אתה באמת חבר טוב. ואני…אני מודה לך שהקשבת לי. אני מרגיש כעת שאבן ירדה מליבי.״ הביט בו בהכרת הטוב.

״לא סתם אומרים "דאגה בלב איש ישיחנה". זה באמת מקל ואני חושב ש-״

קול צעדים קרבים גרם להם להשתתק ולהביט זה בזה באימה. ידו של בני לחצה את כף ידו של נתן בחזקה. נתן לחץ אותה בחזרה, משותק מפחד. הדמות נעצרה מולם. נשימתו של נתן נעתקה.

״נתן? בני? מה אתם עושים בחוץ בשעה כזו?״ זה היה יוסף המשגיח ושניהם נשמו לרווחה, הם שתקו. המשגיח השתדל להתעלם מבני, היות שדמעות ספורות זלגו מעיניו והוא לא רצה לגרום לו לאי-נעימות.

״נתן? אני חושב שכבר דיברנו על זה. וגם הבטחת לי משהו.״ הביט בו בנזיפה. נתן השפיל את מבטו כמודה באשמה, ופתח את פיו לענות, בני הקדים אותו.

״אני מצטער, המשגיח. נתן לא אשם. האמת היא שאני ביקשתי ממנו לצאת היות שהרגשתי מועקה והייתי חייב לשתף מישהו. אני מבקש את סליחתך.״ סגנון הדיבור העדין והמתנצל לא תאם גם הוא את סגנון דיבורו של בני הרגיל, מה שהוכיח למשגיח את כנות דבריו. הלה הניד בראשו.

״אני מבין. אני גם מעריך את הכנות שלך. אבל כעת חזרו לחדר, מאוחר מאוד ויהיה לכם קשה מאוד לקום מחר לתפילה. חוץ מזה, מסוכן לשוטט בחוץ בלילות. יש בסביבה חיות מסוכנות, ומסתובבים כאן ערבים.״ הוא סיים את דבריו ונכנס לבניין הישיבה. נתן התרומם ממקומו והושיט את ידו לבני. אך שבחן את פניו מקרוב מצא אותו חיוור ורועד, מצחו שטוף זיעה קרה.״בני? מה קרה לך?״

״אה…הוא…הוא אמר…ע…ע…ר…ב…ים…ערבים…״ גמגם בני באימה. עיניו מתרוצצות סביב בפראות.

נתן הוסיף להושיט את ידו. ״בוא, בוא ניכנס. תשתה משהו ותירגע.״ הוא תלה בו עיניים מפצירות. סוף כל סוף נעזר בני בידו המושטת והתרומם. הם נכנסו לישיבה ונתן סימן לו להתיישב והושיט לו תה חם. בני לגם בזהירות מהמשקה הרותח, נרגע לאיטו.

הם הוסיפו לשבת כך, בשתיקה, דקות ארוכות, גם לאחר שהכוס התרוקנה עד תומה. עפעפיו של בני נשמטו מעל עיניו בעייפות ורק אז התנער נתן והציע שיחזרו לחדרם.

בני התמוטט על מיטתו ועצם את עיניו. נתן הביט בו בדאגה והושיט לו את השמיכה שגלשה על רצפת החדר. בני חייך בעמל והתכסה עד למעלה מצווארו. ״אני מודה לך. בזכותך אצליח לישון נורמלי אחרי שנים של סיוטי לילה…אתה לא מה שחשבתי עליך עד עכשיו. אני…אני אוהב אותך…״ זה היה רגע של גילוי לב, גם נתן לא החמיץ אותו.

״אין לך מושג עד כמה הערכתי אותך עד היום. והיום אני מעריך אותך פי מאה מתמיד. אתה בחור גיבור ואמיץ, אבל לא זה מה שאני הכי אוהב בך. אני אוהב את הכנות שלך. תזכור שאם יש לך מועקה אתה תמיד יכול לבוא לפרוק אותה אצלי. אני כאן בשבילך. שיהיה לך לילה טוב, חלומות פז.״

נתן עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה. חמש דקות אחריו נשאב גם בני לשינה מתוקה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז היה בן שמונה שהרגיש כה רגוע ושליו בשנתו.

חבר אמת הוא חבר ששמח איתך, שבוכה איתך, שמפחד איתך. אבל יותר מכל –

הוא חבר שכואב איתך – את כאבך.

המשך יבוא בפרק 5 אי"ה.