על תנאי

פרק 2

אלירן לא ידע להכיל את משמעות הרגע, הוא קפא על עומדו, עיניו מצועפות. ג'וני גם הוא איבד את לשונו והתחיל לגמגם. ״אהה…אלירן, אני….״ הדמעות נטפו מעיניו וזלגו לאיטן במורד לחיו. אלירן התקדם עוד צעד אחד לעברו, ג'וני השתתק.

״ג'וני!״ אלירן פרץ בבכי חסר שליטה. ואסף אליו את בנו החורג בחיבוק חם ואמיץ.

״א…אתה לוקח אותי מכאן?״ ג'וני הביט בו בתקווה עצומה ואלירן העביר את מבטו הכאוב אל נג'יב שהניד בראשו בתנועה בלתי מחייבת. ״אם אתה מבטיח שתעשה את מה שביקשנו ממך אתה יכול לחזור הביתה, אני לא אומר שלא נעקוב אחרייך. אבל תוכל להיות בבית שלך, עם הילד שלך.״

באותו הרגע לא ראה אלירן דבר אחר זולת בנו. הוא הנהן. ״אני מבטיח.״ לקולו התגנב צליל כבד משהו. הוא בוגד כעת בחבר שלו, בחבר הכי טוב שלו, שהיה לו ושעוד יכול להיות לו.

״תגיד, מה כל כך מיוחד וסודי בעבר שלך?״ שאל אלירן בתמימות כביכול.

״העבר שלי?״ פניו חסרות ההבעה של נוריאל חוורו באחת. ״מאיפה יודע עליו?״ הוא לפת בכוח את כתפיו של חברו, מונע מעיניו להתרוצץ סביב. הלה נראה נבוך ומבולבל. ״אה…אני מצטער. אני לא יודע עליו כלום, מעולם לא סיפרת לי עליו. לכן שאלתי. הסתקרנתי.״ אפילו שהשיחה כבר הייתה מתוכננת היטב במוחו, שוביו לא גילו לו את סוד העבר של חברו. רק רצו שישכנע אותו לשוב אליו.

״העבר שלי…״ המהם נוריאל. ״כן, אני יודע לאיזה חלק בעבר שלי אתה מתכוון.״ הוא הפנה אליו את מבטו הרושף. ״אני רק לא מבין, מאיפה אתה יודע?״

אלירן בחן אותו בחשש. ״אה…מי…מישהו…אמר ש -״

נוריאל כמו לא שמע את דבריו האחרונים, מבטו הפליג הרחק הרחק. ״הכל התחיל שמייקל הציע לי הצעה. אתה זוכר אותו?״

אלירן הצטמרר. אם הוא זוכר אותו? הוא כמעט הקיא.

״אז הוא קיבל משימת ריגול מהמוסד והחליט לצוות אותי ועוד אחד שלא הכרתי לפני. קראו לו תום.״

פניו של אלירן האפירו כאפר. הוא מקווה שלא מדובר באותו תום שהוא מכיר. כי אם כך, יותר מדי בגידות יהיו כרוכות בשמו של האדם הלזה.

נוריאל לא שם לב למראהו, שקוע עמוק עמוק בתוך סיפורו. ״הסכמתי. ואתה הרי מכיר אותי טוב יותר מכל אחד בשביל לדעת שאני לא יודע לומר 'לא' לאנשים, בטח לא לחברים…״

״איזה מזל שאתה איתי במשימה הזו! לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך…״ אמר לו מייקל בהכרת תודה. הוא הנהן, טשטוש קל אפף אותו. אמש חזר מחגיגת יום הולדתו של חברו, ובניגוד לטבעו הוא שתה קצת. מעולם לא שתה יותר מדי, הטשטוש והסחרור, והרגשת הריחוף לא היו נראים לו. שתה שתי כוסות וחצי של וויסקי, לא כל כך הרבה. אז מה קורה לו?!

גם מייקל נראה מודאג. ״לך לנוח.״ הציע לו, ונוריאל קיבל את הצעתו הנדיבה בתודה. בשעה מאוחרת של לילה קם מייקל לקולות שיעולים חנוקים ומיהר לראות את שלומו של חברו.

הלה התפתל במיטתו, מדי פעם תקפו אותו גלי בחילות, והוא הקיא את נשמתו. נשימותיו הכבדות הפכו שורקניות, ושפתיו הכחילו. מייקל חש אליו מיד, והרים את ראשו כלפי מעלה, משקה אותו במים צלולים, ושוטף את פניו, הלה נראה יותר מאושש, ולחיו סמקו על רקע פניו החיוורות. מאותו הרגע לא עזב מייקל את מיטתו של חברו. כל הלילה ישב לצידו ולא גרע ממנו עין. גם שעפעפיו כמעט ונעצמו הוא לחם בעצמו כדי לשמור את מיטתו של נוריאל לבל יחנק שוב.  רק לפנות בוקר שהיה בטוח כי מצבו התייצב, הוא גרר את מיטתו והלך לישון בסמוך לנוריאל.

שקם סוף סוף בשעה מאוחרת של צהריים, היה נוריאל מוטל על מיטתו, חסר הכרה.

״הוא נראה מסומם.״ הגיב הרופא לאחר שבדק את האיש חסר ההכרה. ודיווח למייקל את הבשורה בסבר פנים רציני לגמרי. אז האפשרות שהרופא מתבדח איתו, ירדה גם היא מהפרק.

״מסומם?״ השתהה מייקל. ״אבל זה לא יכול להיות! מי היה מסמם אותו בלי שהיה חש בכך?״

״שמע, אני לא מקשקש. הוא מסומם. ולא מלפני שבוע, אלא ממש מהיום או מאתמול. תאר לי מה היה סדר יומו ביום שהחל לא לחוש בטוב.״

״אה, כן. הוא חזר ממסיבה.״ נזכר מייקל. ״הוא סיפר לי שלראשונה הוא שתה.״

״לפי דעתי, מישהו מהל משהו במשקה שלו.״ אמר הרופא מתוך הרהור. ״נראה כי אנחנו מצליחים לנטרל את השפעת הסם, אך תיזהר. אם האיש שסימם אותו רצה שיפגע – הרי הוא לא עשה זאת לחינם – אז הוא יחזור וימצא דרך לפגוע בו שוב בדרך זו, או אחרת. שמור עליו.״

מייקל לא ידע עד כמה צדק הרופא, הודה לו ויצא מהחדר.

״אתה תהיה בסדר, הרופאים אומרים שהמצב שלך השתפר. בקרוב תוכל להשתחרר מבית החולים." ניסה מייקל לעודד את חברו המוטרד.

״כן, אבל…מישהו עדיין רוצה לפגוע בי, ואני אפילו לא יודע מי!״ אמר נוריאל ומייקל תהה האם פניו חיוורות מן הפחד או ממחלתו.

״אתה לא צריך לדאוג בכלל. אני אדאג לכל הבעיות, ואתה תנוח. סגור?״ מייקל הביט בו, ניצוץ בעיניו התכולות.

״לגמרי. אין כמוך, מייקל.״ לחש נוריאל בתשישות, נשימותיו הכבדות החליפו את מקומן באלה רגועות יותר, שלוות.

״אני מקווה שתבריא בקרוב, הרמס"ד השהה את המשימה לעכשיו, אבל הוא לחוץ לגמרי.״

״באיזה קטע אתה אומר את זה? פתאום נשמע שאתה לא דואג לי, אלא לכישורים שלי.״

״אני דואג לשניהם.״ מייקל היה כן, לשם שינוי. ולא ניסה להיתמם. ״תנוח. סליחה שהפרעתי.״

נוריאל הביט בו בסבר פנים רציני. ״אתה האחרון שתפריע לי.״ מייקל חייך אליו ומבט שובב בעיניו. "אחרון מההתחלה או אחרון מהסוף?!"

״אחרון זה תמיד מה שיש בסוף.״ ציין נוריאל בהיגיון.

״תלוי מאיזה צד אתה מסתכל, ימין או שמאל.״ מייקל התרומם. ״תהיה בריא.״ איחל שוב ויצא מהחדר.

״ומה היה אחר כך?״ שאל אלירן שכבר היה עמוק בתוך הסיפור. נוריאל אימץ את זכרונו. ״אחר כך? אני לא ממש זוכר, אבל מייקל סיפר לי מה שהיה לי קשה לזכור. אני לא יודע אם כל מה שסיפר היה ממש אמת, אך אספר לך את מה שהוא אמר, בתוספת שביבי זכרונות ממני.״

אני לא זוכר הרבה, רק זוכר שמייקל, תום ואני נאבקנו בשני לוחמים סורים, מישהו מהם ירה קליע שפגע לי בראש, ועפתי כמה מטרים אחורה. איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי לא זכרתי עוד כלום. עד היום יש פרטים שנעלמו מזכרוני, ולפעמים זה חוזר לי ב 'בלאק אאוט'.

ממה שהתברר אחר כך, לסורים הייתה תכנית מקורית בהרבה. הם סיפרו לי שלפני שנפצעתי הייתי ראש כנופייה אכזר, שונא יהודים. ואמרו שהם מצפים ממני לחזור להיות מי שהייתי. האמנתי להם. הרי מה כבר יכול היה להיות עם אני מצאתי את עצמי בסוריה? חשבתי שאני באמת שייך לשם. מאותו היום החלו כולם לכנות אותי בשם:'נאיף'.

המבחן הראשון שלי הגיע, הביאו למקום בחור צעיר, שחרחר. בעל עיניים חומות יוקדות, הוא הביט בי בבעתה, במיוחד לאחר שהניחו בידיי אקדח עם משתיק קול. הם ציוו עלי להרוג אותו, אמרו שהוא יהודי, ואף פעם לא בחלתי ברצח יהודים. ובכל זאת ידי רעדה על ההדק.

אבל לא ידעתי מי אני, כך שזה לא ממש הפריע לי, רק לאחר שהשתררה דממה וקיבלתי 'מחבריי' טפיחות שכם, הבנתי את המעשה הנורא שעשיתי.

הרגתי אדם. אדם שלא עשה לי שום רע. ואז מה אם הוא יהודי? שום דבר לא מתיר לי לפגוע בייצור חי שלא עשה לי מאומה. חשבתי כי בגלל אובדן הזיכרון, המצפון שלי החל להתעורר גם הוא. אבל שללתי זאת מיד. משהו אמר לי שסוד אפל מסתתר מתחת לעובדה הזו.

קמתי להיות האויב הכי גדול שישראל ראתה מעודה. הם שלחו סוכנים להרוג אותי, אך חמקתי כל פעם בדרך אחרת. הם היו המומים לדעת שדרך הלחימה שלי שונה משאר מפקדיי וחבריי. המעניין היה שכל תנועה שהם עשו – אני צפיתי.

לו רק היו יודעים שהמבוקש מספר אחד שלהם הוא יהודי, שהוכשר בהכשרה הכי טובה שלהם, ואחד הסוכנים הטובים ביותר שראה המוסד. לא היו עד כדי כך המומים, ואולי דווקא כן.

עד אותו היום שקיבלתי את התשובה לכל שאלותיי. הישראלים גילו את הנקודה הרופפת אצלי.

יהודים. כשהיו מביאים לפני מסתנן יהודי, מיד הייתי הורג אותו. והישראלים – ובכן, שיחקו את המשחק שלי כמו שצריך. התקשר אליי מפקד בכיר בלבנון, וזה לא היה חדש לי. כמעט בכל יום היו מתקשרים אלי כדי לערוך עסקת חליפין על יהודים. אחרי שיחות רבות סגרנו את העסקה וקבענו להיפגש בביתי 'הצנוע'.

לא ידעתי מה מחכה לי, ודווקא בגלל זה חומת ההגנה שלי נפרצה. הכנסתי את המפקד הבכיר והשבוי שלו למשרדי, והודעתי למאבטחים שלי שהכל בשליטה ואני לא זקוק כרגע לשירותיהם. גם זה לא היה חדש. הפגישות בנוגע ליהודים אצלי היו נערכות בארבע עיניים, ולא יותר.

הטעות הכי גדולה שלי הייתה, שנעלתי את הדלת היטב. כי ברגע שעשיתי זאת, הסתער עלי 'השבוי' וחסם את פי, שלא אוכל לצעוק. ואילו 'המפקד' הוציא אקדח מנרתיקו. החוורתי. פתאום קלטתי באיזה צרות אני נמצא. הבית ריק, המאבטחים הלכו לביתם ואני נתון לחסדיהם של שני החוטפים הללו. עיני ברקו בזיק של טירוף מהול בזעם. הם אחזו בי בחזקה 'והמפקד' סינן לעברי תוך מבט מאיים. ״כדאי לך להיות בשקט, ולטובתך.״ הוא קירב אלי את פניו, ואני לא יודע מה קרה לי באותו הרגע, תופים הלמו במוחי, שבבי זכרונות עלו בי, והתפוגגו באותה הדרך שהגיעו. הרגשתי מין חולשה הפושטת באיברי. המפקד ההוא כנראה ראה את פני שהחליפו צבעים במהירות, שכן הוא מיהר לאחוז בי בטרם אתמוטט. המילה היחידה שהוצאתי מפי בטרם איבדתי את הכרתי הייתה: ״מייקל…״

ומה שקרה לאחר מכן אני כבר לא זוכר. התעוררתי רק בביתי, כשמייקל לצידי. ואם הוא לא היה מספר לי את כל הסיפור, הייתי משוכנע שזה היה חלום בלהות. אני זוכר איך הוא אמר לי בדמעות. ״הייתי בטוח שנהרגת! לא היה לי צל של ספק. אני מצטער על הכל. האם…האם תוכל אי פעם לסלוח לי על כך???״

״זה לא היה אשמתך, תירגע.״ ניסיתי להרגיע, אך הוא לא קיבל את טענה זו במהירות. ״אני זה שהתעקשתי שתצטרף אלי למשימה. הכל בגללי.״

״די, אני לא יכול לשמוע את זה. זה לא בגללך, וגם אם כן, יודע מה? אני סולח, סולח, סולח.״

עד היום אני סובל 'מפוסט טראומה'. בייחוד מן העובדה שהרגתי יהודים, מהעם שלי, הדם שנשפך, הצאצאים שלא יהיו. הדור השלם שיכול היה להיות ונגדע באחת, החיים הצעירים. הכל רובץ על מצפוני. דמעות של אחים, הורים. הסורים הטמאים…הם נהנו לראות איך יהודי הורג יהודי. כמו תמיד. אני הייתי רק צעצוע בידיהם, סיפקתי להם את המחזה שרצו ואפילו קיבלתי מחיאות כפיים, רק הלב שלי נשבר לרסיסים. החיים שלי לא שווים כלום כשאני יודע שלקחתי חיים של אחר, על לא עוול בכפו.

דמעות חמות זלגו במורד לחייו של נוריאל כשסיים את סיפורו המצמרר. אלירן גם הוא ניגב מספר דמעות בסתר, לבסוף אמר בהחלטיות. ״אני לא אעשה לך את זה. אני אומר שאני לא מסכים, למרות כל ההשלכות.״ ניצוץ נחוש בעיניו. נוריאל בהה בו באי – הבנה. ״על מה אתה מדבר?״ בחן אותו במבט מצליף. ״אני סיפרתי את סיפורי, כעת תורך.״

אלירן הביט לכל הכיוונים, לבסוף כשהבדיקה השביעה את רצונו הוא נטל דף וכתב עליו באותיות דפוס ברורות, עגלגלות. מושיט את הדף לחברו. נוריאל קרא את הכתוב בפה פעור:

'זה לא אני. הם סימנו אותך. הם סוחטים אותי באמצעות ג'ון, הילד של מייקל. שלקחתי תחת חסותי. הם רוצים שתחזור להיות מה שהיית בעבר, לפי מה שהבנתי. אבל אני לא אעשה לך את זה, אני לא אחזיר אותך למקום המסוכן הזה מבחינה נפשית וגופנית, אני אסתדר. ואתה על תתווכח. אני יודע שלא כיוונו אליי. ובכל זאת, לא אני אחזיר אותך למקום שאתה כל כך רוצה לשכוח.' דמעות עמדו בעיניו של אלירן כשנוריאל הרים אליו את עיניו המיוסרות. ״לא, אלירן. אני לא אסבך אותך, בטח שלא את מייקל שעשה הכל בשבילי. אני אעשה מה שצריך כדי שאתה לא תסבול בגללי, ויהיה בסדר.״

אלירן תפס בכתפיו. ״זה מסוכן, אני…אני מודה שיהיה לי קשה, אבל הם יעזבו אותי בסופו של דבר, כי לא אני המטרה, אחרי הכל.״ הוא נשף, ונוריאל הנהן. ״גם אתה מודה שאני המטרה, הם יגיעו אלי בדרך אחרת אם לא אתה, ועד אז, אני לא מעוניין שתסבול. תראה איך אתה נראה! פצוע, הלחיים שלך מדממות, אגב. הרגל שלך נראית פצועה רציני. ואם מי שהחזיק בך הוא סורי אז אין לו גבולות, הוא יכול גם להרוג אותך אם לא תסכים, ולפי מה שאמרת, הוא רוצה שאחזור. לכן ברור שהוא סורי, או רק שליח.״

״הו, ברוכים הבאים!״ האיש דווקא נראה נחמד ונעים שיחה, ונתן חש כיצד הוא נשבה אט אט בקסמו. היה לו קול רך ורגוע ונראה כי אפילו פיל לא יכול להוציא אותו משלוותו. ״איך קוראים לך?״

״נתן.״מלמל, נבוך. הלה הביט בו בחיוך.  ״לא היית כאן אף פעם, נכון? אני בטוח שאתה בחור חכם, בדיוק כמו בני, החבר שלך. אז ברוך הבא בצל קורתי הצנועה. לי קוראים אלירן, נעים מאוד.״ הושיט את ידו ללחיצה.

נתן לחץ את ידו בהיסוס מה. ״נעים מאוד…״ אמר בביישנות. הוא נזכר איך בדיוק הגיע הנה.

״אתה לא תברח.״ אמר לו נתן במבט שנראה מתגרה מעט. בני רגז. ״מבטיח לך שכן.״

״ולמה שתעשה דבר כזה? אני לא מבין מה רע לך כאן.״ והוא באמת לא הבין.

״אמרתי לך, אני לא מרגיש שייך לכאן, זה לא בשבילי. אני נמשך יותר ל -״ ניסה להגדיר בצורה לא מחשידה.

״לחבר החדש שלך והשטויות שלו.״ נתן גלגל את עיניו כלפי מעלה.״ מה ייצא לך מזה, אה? אני מבטיח לך שאחר כך תרצה לחזור ולא יהיה לך לאן. ברגע שאתה נכנס לבור הזה אתה לא יוצא מזה, זה לא דבר שנעלם.״

״אבל נתן!!!״הוא הרגיש כמו ילד קטן שמנסה לשכנע את אמא שתקנה לו סוכרייה ובטוח! בטוח שהוא יצחצח שיניים אחר כך…״אז מה אם הוא חילוני או משהו כזה…הוא, פשוט קצת יותר חדיש ומודרני ממנו, הוא גם משלם יפה. נראה קצת מבולבל אבל עזוב…יודע מה? אולי תבוא איתי אליו ותראה בעצמך?״נדלק זיק בעיניו.

נתן התפתל תחת מבטו. ״אה…לא יודע, אולי…״הוא חייך במבוכה. ״אני לא חושב שכל זה מתאים לי, מבין?!״

״לא, ממש לא מבין. נו, תבוא רק פעם אחת וזהו, בסדר?״תלה בו זוג עיניים מתחננות שגרמו לנתן כמעט ולהסכים. ״רק פעם אחת?״בירר בזהירות.

״רק פעם אחת, ודי.״ התלהב בני, ״אז אתה תבוא???״

״אם ירצה ה' אז כן.״ אמר נתן וחוסר ביטחון בקולו, קול פנימי לחש לו שזה עלול להיות מסוכן, איש זר ולא מוכר…אבל הוא היסה אותו. די, אני בא עם בני רק כדי להוכיח לו שזה לא נראה כל כך ורוד כמו שהוא חושב. ״והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים״, לא?

רק אם הם שלוחי מצווה, ולא שלוחי הסקרנות.

המשך יבוא בפרק  3 אי"ה.