על תנאי /21

בועז יצא משטח בית החולים, והתניע את המכונית ששכר מיד שהגיע לארץ. הרגשה משונה עלתה בו. כאילו היה בטוח שאלירן מהתל בו, על אף שלא היה לו במה. אם נוריאל הורה לו לקחת את המחשב מביתו, אין לו במה להאשים אותו, וכל עוד אין לו מושג מה פשר השיחה התמוהה ששמע, גם על זה לא יוכל להאשים אותו.

ואלירן לא נראה מאוים כשרמז לו שצותת לו, לא היה איכפת לו ששמע. אבל הוא גם לא סיפק את סקרנותו. ובמידה מסוימת – בז לו ולחשדות הבלתי מבוססים שלו.

כשירד בפתח ביתו הצנוע, הבחין בעיניו החדות בג'יפ שחונה בדיוק מול ביתו ולא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא הוציא את מפתח הדלת מכיסו וקלט שאין בו צורך, דלת הבית הייתה פרוצה לגמרי, והוא היה בטוח מעבר לכל ספק כי ידיו של אלירן בעניין, כמו שהיה בטוח שאלירן לא נמצא בדירתו.

הוא טעה. לרגע חשב שעוד נשאר בסוריה. כתמי דם נראו פה ושם על הרצפה, בלגן גדול, ושקט מוחלט. דממה של מוות.

וכשנכנס אל החדר בו השאיר את אלירן, הוא כבר היה בטוח בכך. הלה היה מוטל על הרצפה, דם נראה סביבו. אך הוא לא דימם עוד. ועיניו היו פקוחות ומזוגגות. בועז פחד להתקרב אליו ולהיווכח במותו הטראגי, אך ידע שאין לו כל ברירה. הוא הניח את ידו על צווארו, וייחל לחוש את הפעימות הקצובות, שיעידו על שהאדם הזה נשאר בחיים.

והוא חש, אם כי בקושי. והדופק הלך ונחלש עם כל רגע שעבר.

אם בתחילה חשב בועז שהמקרה עם נוריאל קרה באשמתו, הוא יכול היה לסלק מליבו כל רגש של נקיפות מצפון.

כי במותו של אלירן – אם מת, היה אשם בוודאות. הוא היה זה שכלא אותו אצלו. וקשר אותו רק בשביל כבודו. ולכן לא יכול היה הלה להתגונן, ובכך החיש את קיצו.

הפעם ידע בועז שהוא חייב לעשות הכל. הכל כדי שאלירן ישאר בחיים, ובלבד שידיו לא יהיו מוכתמות במותו של סוכן כמוהו, חברו לנשק.

הסלולרי שלו צלצל. בזמן ממש לא מתאים, כשבועז ניסה לאתר את מקום פציעתו של אלירן, הוא שלף את הסלולרי מכיסו וענה, ממשש תוך כך את גופו הרופס של אלירן. מחפש את מיקום הקליע.

״בועז, תגיד לי את האמת. היכן אלירן? למה הוא לא זמין? למה הוא לא עונה?״ הטיח בו נוריאל בזעם.

״נוריאל, זה ממש לא הזמן עכשיו. אתה… אתה לא מבין, אני מנסה להציל את חייו כעת, אתה מפריע. עשה לי טובה, תתקשר אחר כך.״ הוא ניתק והוסיף לבחון בעיניו את גופו של אלירן. הוא מצא סוף כל סוף את מיקום הקליע ונשימתו נעתקה לרגע. מצחו של אלירן היה שטוף דם, והפגיעה שיצר קליע האקדח נראתה בבירור. הוא נטל את הסלולרי בידו וחייג למד"א, פולט במהירות את הכתובת ומעדכן במצבו הקריטי של אלירן.

האמבולנס הגיע מהר, יללת הסירנה נשמעה גם ממרחק רב. ושני פרמדיקים שעטו לתוך החדר, מגלגלים לפניהם אלונקה. הם לא דיברו, ופעלו בזריזות ובתיאום, השכיבו את אלירן על האלונקה, וגלגלו אותה במהירות שיא אל תוך האמבולנס. בועז התלווה אליהם. ובמשך הנסיעה  נאלצו לערוך לו החייאה פעמיים. בפעם השנייה אלירן לא הגיב, והם נאלצו פעם אחר פעם להעניק לו מכות חשמל. במשך כל אותו הזמן נשך בועז את שפתיו עד שדיממו, וקמץ את אגרופיו שהלבינו. אך לבסוף מצבו של אלירן התייצב והנוכחים התנשפו בהקלה.

הסלולרי צלצל שוב. נוריאל על הקו. ״בועז, תגיד את האמת, מה קרה לו? הוא בסכנת חיים? למה? איפה הוא? תספר לי כל מה שאתה יודע. בבקשה.״

״אני לא יודע הרבה, אלירן נפצע מקליע אקדח, מישהו ירה בו. לא יודע מי, אני מתלווה אליו כעת בדרך אל בית החולים. ואם לומר לך את כל האמת – המצב שלו לא טוב והוא צריך המון מזל כדי לצאת מזה בחיים.״

שתיקה קצרה. ״למה? איך ירו בו בכזה קלות? הוא סוכן מעולה, אחד הטובים. הוא לא טירון. אני מרגיש שאתה מסתיר ממני משהו, בועז. אפשר לדעת מהו?״

״בוא נאמר שהוא היה אצלי באותו זמן.״

נוריאל נדרך. ״ראית שירו בו?״

״לא… אני יצאתי למספר דקות.״  בועז ידע  שבסוף השיחה נוריאל כבר ידע מדוע אלירן נפצע בקלות רבה כל כך.

״יצאת? והוא נשאר אצלך? תגיד לי את האמת. כי משהו כאן ממש לא מסתדר לי.״

״תשמע, נוריאל. עוד מעט נגיע אל בית החולים, אני אבדוק שדואגים לו היטב, אחר כך אחזור אליך, ונדבר. בסדר?״ הוא סיים את השיחה. מביט בפניו הדוממות של אלירן. אחד הפרמדיקים היטיב את מסיכת החמצן שעל פיו ואפו, ואחז בפרק כף ידו. מודד את הדופק החלוש.

״מה איתו?״ שאל בועז בפנים חיוורות מדאגה.

״מצבו התייצב. ״ דיווח הפרמדיק המכונה גרייד נומסטר, נוטף זיעה עדיין מן המאמץ הרב שהיה כרוך בהחייאה השניה שערכו לאלירן.

״תודה לקל… ״ לחש בועז, מופתע מהמילים שנפלטו מפיו בכוונה שכזו.

נוריאל גלגל את כיסא הגלגלים במהירות אל החדר המתבקש. בועז קיבל אותו בפתח, מופתע בעליל. ״נוריאל! מה אתה עושה כאן? איך הגעת? איך…איך השתחררת בכלל?״

״אה,״ הוא הניף את ידו בביטול. ״סך הכל הבהרתי לרופא שלי שלא כדאי לו להתעסק עם סוכנים עבריינים כמוני.״

בועז צחק. ״בוא, כנס. אתה נראה קצת חיוור וחלש. ״

״זה כלום, תאמין לי.״ עיניו של נוריאל ירו גיצים. ״מתאים לך קרב מגע?״

״לא, לא,״ נסוג בועז לאחור והסתובב לעבר פניו הדוממות של אלירן. ״לא כשאלו הנסיבות.״

נוריאל גלגל את כיסאו לעבר המיטה, משתנק. הוא חש ברטיבות פתאומית בעיניו. ומצמץ קלות, נבוך. לו היה לבדו בחדר מול חברו חסר ההכרה ודאי היה פורץ בבכי. אבל בועז היה לצידו, עומד, והבחין בכל תנועה ולו הקלה ביותר, שביצע.

הוא הניח יד רועדת על כתפו. ״גם לי זה קשה. לראות אותו כך…הוא כזה תוסס, ופעלתן…״

״…הוא כזה אחראי ושקול.״ המשיך אותו נוריאל. ״איך יכול להיות שזה קרה דווקא לו?״ לחש נוריאל בכאב. כעת לא היסס מששתי דמעות חצו את עיניו והתנפצו בקו מושלם על לחייו.

״זה קורה לכל אחד בסוף. כולם נשחקים.״

״לא, לא נכון. לא כולם נשחקים כל כך מהר. בטח לא אלירן. הוא מודע לעצמו, הוא חכם, נבון. זה לא היה קורה לו סתם ואני צריך לדעת מה באמת קרה שם. ואתה…אתה היית שם. אמרת שברגע שתסיים לדאוג לו תספר לי, אז קדימה.״

״אבל עוד לא סיימתי לדאוג לו…״ עלה חיוך קלוש על פניו של בועז.

״ואין לדעת מתי תסיים.״ עוד מבט, מלא כאב ששלח לחברו הטוב, והוא שב לבועז. ״תספר לי. עכשיו.״

״ז…זזזה…סיפור קצת, ארוך,״ נכנע בועז די במהירות, ״וחוץ מזה, א…אני לא ממש…יו…יודע איך לספר אותו.״

״כפי שאתה רואה אין לי לאן למהר, וחץ מזה, אני לא מצפה לדרמת יתר, ממנה יש לי מספיק כעת.״ הוא השתנק ובלע את דמעותיו הלחות, ״קדימה.״

בועז השפיל את מבטו,״זזזה ההיה כ…ככה…״ גמגם בחוסר ביטחון.

״אתה…אני לא מאמין, אתה…פשוט רוצח!״ עיניו של נוריאל כוסו נימי דם, זיקים שוצפים בתוכם. הוא גלגל את כיסאו קרוב אל מיטתו הדוממת של אלירן, וטלטל את ידו הפצועה.

״אתה שומע, אלירן? שומע את זה? אתה…אתה שומע אותי? זה אני, נוריאל. אני מחכה לך, אלירן. בדיוק כשם שחיכית לי אז. כשהייתי במצב דומה לשלך. תתעורר! בבקשה.״

עיניו העצומות של אלירן לא עפעפו, כמצופה. שפתיו החתומות בחזקה, כחולות כמעט, לא נעו. נשימותיו המאומצות מבעד למסיכת החמצן לא נשמעו. רק חזהו העולה ויורד לקצב הנשימות הרופסות אישרו את קומץ החיים שנותר בליבו של האיש.

״נוריאל…״ החל בועז בקול מהוסס.

״לא, בועז. לא, לא, לא. לך מכאן. אני לא רוצה לראות אותך, לא כעת. רוצ-״

אחות נכנסה לחדר, קוטעת את המילה החריפה שמעט ביטא על לשונו בפעם השנייה. נוריאל פנה אליה. מתעלם כליל מנוכחתו של בועז בחדר, ״מה מצבו?״

״לא טוב. ממש לא טוב.״ האחות היטיבה את מסיכת החמצן על פיו ואפו של אלירן.

״מה יש לו?״

״מצבו דליל, והוא שרוי בקומה רצינית.״

״זאת אומרת… צמח?״ המילה יצאה חנוקה מפיו, והוא השתעל ממושכות.

״כן. לגמרי.״

״יש משהו נוסף? ו…יש משהו שיכול לשחרר אותו מזה?״

״כן. להיות בסביבת אנשים שהוא אוהב, משפחה או חברים. ומלבד זאת, ייתכן שיימצא בו פגם בזיכרון.״ היא בדקה את הגיליון הרפואי בקפידה.

״תודה רבה לך, גברתי. עזרת לי מאוד.״ הניד נוריאל בראשו.

״בשמחה. רק…איפה המשפחה שלו? מי משלם עברו את האשפוז והניתוחים היקרים?״

״אין לו משפחה.״ האמנם? ואם…אם דבריו של בועז ותיעודיו של מייקל נכונים. אז…זה אומר שיש לו משפחה, שהם בעצם אחים. ״והמדינה מממנת עבורו את כל הטיפולים.״

״המדינה? הוא… נושא בתפקיד בטחוני כלשהו?״ כיווצה האחות את גביניה.

״אכן. ואל תשאלי שאלות. כי לא תקבלי עליהן תשובות.״ הוא סטה מהנושא בבת אחת וסבב אל בועז. ״אתה בא איתי עכשיו לרמס"ד, אתה הולך לעמוד לדין.״

״ממ…מה?״ בועז פער את פיו.״אתה לא…אתה לא רציני!״

״דווקא כן. אתה בא איתי עכשיו.״ את המילה האחרונה סינן בקול שכל המחלקה שמעה. ״רוצח!״

המשך יבוא בפרק 22 אי"ה.