על תנאי

פרק 1

״נכון שאתה הכי אוהב אותי בעולם?״ שאל  ג'וני, הוא ישב על ברכיו ושיחק בקוביית הצבעים.

אלירן  חייך  אליו בחיבה. ״הכי הכי בעולם.״

ג'וני הביט בו בתמיהה. ״מה, אפילו שאתה לא אבא שלי באמת?״

אלירן העווה את פיו בעלבון. ״אז מה? אתה ממש כמעט הבן שלי.״

״כן, אבל זה רק כמעט.״ ג'וני לא ויתר.

״אני הכי אוהב אותך בעולם! בכלל לא כמעט. גם אם אני לא אבא שלך באמת, אתה הילד היחיד שיש לי.״ אלירן ליטף את השיער השחרחר, החלק.

״אם באמת היית אבא שלי היית האבא הכי טוב בעולם!!!״ הבטיח ג'וני בעיניים נוצצות.

אלירן נשק לו על מצחו. ״ואם אתה היית הבן הביולוגי שלי, היית הבן הכי מקסים בעולם!״ הוא הוריד אותו בזהירות מברכיו. ״בוא נכין ארוחה ביחד.״ נכנס למטבח, ג'וני בעקבותיו, הלה נראה מוטרד. ״אלירן, מה זה בוילוגי?״

אלירן צחק. ״ביולוגי, ביולוגי. זה אומר…אמיתי.״ הוא הוציא צ'יפס מוקפא. ״רוצה שאכין צ'יפס?!״ הוא רוקן את תכולת השקית לתבנית מתכת.

״רק אם יש קטשופ.״ ג׳וני פתח את המקרר. ״יש! יש שתי בקבוקים של קטשופ. אתה מרשה?״.

״בטח! מי אוכל צ'יפס בלי קטשופ?״ תמה באמת. הוא עצמו אכל יותר קטשופ עם צ'יפס מאשר צ'יפס עם קטשופ… הוא נזכר במייקל, אביו של ג׳וני, אחד מחבריו הטובים. הוא לא סלח לעצמו על מותו של מייקל, זה היה באשמתו. ניסה לתקן מעט את מה שהרס. לא ממש הצליח, קשה לתקן עולם שלם. זה מה שאבא בשביל הילד, זה מה שהילד בשביל האבא. ג'וני לא הכיר אותו לפני. אשתו של מייקל נהרגה בתאונת אופנוע שנה לפני שמייקל מת. משפחה לא הייתה לו. מייקל היה גר צדק. אשתו הייתה בת יחידה, שהוריה נפטרו בצעירותה. דודים או קרובים רחוקים לא נמצאו, ואלירן לקח את הילד הבודד תחת חסותו. הוא האמין שזה הדבר הנכון שבאמת יתקן. מייקל בטח יהיה גאה בו. כל יום מחדש הוא נושא את עיניו אל השמיים, מתפלל באמת. שיוכל לחנך את הילד כמו שמייקל רצה. שתימשך השושלת. בתוך ליבו ידע שלא רק זה הניע אותו לאמץ אליו את ג׳וני. אלא העובדה שייחל לילד משלו. והנה, קיבל את ההזדמנות, את משאלת ליבו.

הוא התיישב לצד ג׳וני שכבר עסק באכילה בלתי מנומסת, כשנגמר לו הצ'יפס בצלחת, טבל את אצבעותיו בשלולית האדומה מלקק את האצבעות ומשפריץ לכל הכיוונים. אלירן לא גער בו, למרות שידע שהוא יצטרך לנקות אחריו. אפילו שניקיון לא הצד החזק שלו, תפקיד האבא והאמא ביחד – מחייב.

אחרי שסיים להשכיב את ג׳וני לישון, הוא צנח אל הספה ושקע אף הוא בשינה עמוקה.

כאב חריף בכתפו הניע אותו לפקוח עיניים נסוכות שינה ולהביט סביב.

״שלום לך.״ קול עמוק וכבד הקפיץ אותו כמעט ממקומו, הוא הפנה את ראשו למקור הקול. ״מי אתה?״ הוא בחן את האיש לבוש השחורים במבט תוהה.

איפה הנשק שלי?

נו, אל תהיה אוויל. ברור שפירקו אותו ממך עוד לפני שהעירו אותך.

״לא משנה כרגע. אתה אלירן אוונס, אם אני לא טועה?!״ האיש התיישב לידו בחיוך יודע כל.

״אתה לא טועה. מה אתה רוצה ממני?״ אלירן ניסה לקום מן הספה, והאיש הושיב אותו חזרה בתנועת יד משתקת.

הוא נאנח לרגע בכאב. האיש לבוש השחורים סימן משהו בידו לאחד מן ארבעת האנשים שהתלוו אליו. ״הבן שלך, או הילד אותו לקחת תחת חסותך, תקרא לו איך שתרצה, בידינו. רוצה אותו בחזרה? תעשה מה שנבקש ממך.״

אלירן החוויר באחת. ״ג׳וני…מה, מה אתה רוצה?״ קודם תבין. אחר כך תמצא דרך להיפטר ממנו לנצח.

״בסך הכל טובה קטנה… משהו ממש פעוט. אנחנו צריכים את החבר שלך. נוריאל קוראים לו? זה קשור לעבר שלו, לא תבין. בכל מקרה, אני צריך שתשכנע אותו להצטרף אלינו. אתה היחיד שיודע לנגן לו על הלב. מעבר לכך שאתה גם חבר מאוד טוב שלו -״

״מעניין, אפילו אני לא ידעתי עד כמה…״ מלמל אלירן במרירות.

״תשכנע אותו שזה הדבר הנכון ביותר לעשות.״

״אני לא טוב בלשכנע.״ ניסה דרך כיוון אחרת.

״באמת? אז בוא וארענן את זכרונך. לפני בדיוק שבוע וחמישה ימים גרמת לו לבוא איתך לחופשה של שלושה ימים. תן לי לצטט לך את המשפט שאמרת. 'בבקשה. אני מבטיח לך שאם תבוא איתי אני פנוי לחקירה שלך לשבוע'. זוכר?״

אלירן בהה בו בתדהמה, זו הייתה שיחה מאובטחת היטב! איך עלה עליה?

״אז מה אתה אומר?״ האיש הביט בו בציפייה דרוכה.

״שאתם חבורת דבילים מטורפים ומטופשים. למה שאעשה דבר כזה? אני מבין שהוא לא הולך ליהנות שם. בטח שלא יסכים. ותכל'ס, בצדק.״

״גאון.״ אמר הלה בלעג. ״למה שתעשה דבר כזה? כי אם לא, לא תראה את הילד עוד – לעולם.״

אלירן הביט בו בבוז. ״לא שכנעת אותי עדיין. הילד הזה הוא לא שלי. ולא באחריות שלי.״

האיש נראה מהורהר מעט. ״אם כך יש לנו דרכים אחרות לגרום לך לעשות את זה.״

אלירן הביט בו בשתיקה. האיש הוציא מזרק מכיסו ונעץ אותו בזרועו. אלירן שקע בערפל מתוק.

נוריאל העיף מבט אל שעונו. שבע וארבעים. איפה אלירן? למה הוא מאחר? לא מתאים לו. הוא מקפיד תמיד לבוא בזמן. טוב, אולי היום בדיוק קרה משהו חריג. אולי הילד שלקח תחת חסותו עושה לו קצת בעיות. והוא, מסכן. אף פעם לא התנסה בלגדל ילדים. בטח לא ילדים שלא שלו. נוריאל ראה כיצד הוא מדבר לילדים קטנים כאילו הם חבריו הטובים, מדבר על נשק, פריצות, מטעני חבלה. הוא כנראה לא שם לב למבטים התמוהים ולעיניים המתגלגלות כלפי מעלה בחוסר הבנה.

נחכה עוד חצי שעה אם כבר חיכיתי שעה וחצי. מקסימום אגער בו אחר כך בחומרה.

חיוך קל חצה את שפתיו שחשב על התירוץ 'המשכנע' שאלירן ימכור לו על איחורו.

הוא פקח עיניים באיטיות. ידיו מהודקות לאחור בחזקה. קשור לכיסא עץ נוקשה. ידיו עקצצו, והוא נע על הכיסא בחוסר נוחות. בוחן את החדר החשוך במבט מעורפל.

מישהו נכנס והתיישב מולו. ״אני מקווה ששינית את דעתך.״ אמר, ולא היה זה הקול הכבד והעמוק מלפני. אלא קול מוכר לו עד כדי כאב.

הוא הביט בו עד כמה שיכול היה, בגלל החשיכה. עיניו גדלו באי אמון. ״תום?״

הלה חייך חיוך ארסי. ״שיערתי שתעלה על זה. רק חשבתי שזה יקרה יותר מהר.״

אלירן שתק. עיניו מכווצות בכאב. חמש דקות עברו. ״למה, למה אתה עושה לי את זה?״ שאל בעצב.

״אני חושב שאתה יודע כבר את התשובה.״ אמר תום.

״לא. אני לא יודע, תספר לי.״ ביקש בתחינה. מניע את  כפות ידיו כדי להחזיר לעצמו את התחושה.

תום הביט בו במבט חודר. ״בגללך.״ הוא קם מכיסאו ונעמד מאחורי גבו של אלירן.

אלירן כיווץ את גבותיו. ״על מה אתה מדבר?״ הוא לא הרים אליו את עיניו, אלא הביט על הקיר שמולו.

קולו של תום היה ספוג בכאב. ״על אביאל.״ הוא חזר והתיישב במקומו, מסיט ממנו את עיניו הלחות.

״וזה שווה את זה? הנקמה הזו, אתה חושב שהוא ישמח לראות שזה מה שאתה עושה בכדי להנציח את זכרו?״ הוא ניסה לתפוס את מבטו.

״אתה, אין לך בכלל זכות דיבור. זה הכל באשמתך! איך אתה מעז להטיף לי מוסר?!״ אש של זעם וכאב לחשה במעמקי אישוניו.

אלירן שתק. קודם תן לו לשפוך את זעמו המתוסכל, אחר כך תגיד לו את דעתך.

״ועכשיו זה בכלל לא משנה.״ אמר תום בקול מבשר רעות. הוא קם שוב ממקומו וכרע ברך לצידו. אלירן השפיל את ראשו בהכנעה, תום הרים אותו מסנטרו בתנועת יד מזלזלת. הלה שמר על פנים חתומות על אף שתום שם לב שהוא פגוע וזועם. הוא גם ידע מדוע, זו הייתה התנועה שהכי שנא ותום נהנה להשפיל אותו עד עפר.

״חבל עליך. אם לא תשתף פעולה אתה תסבול, ותאמין לי שתסבול הרבה יותר מעבר למה שהוכשרת לו. תיכנע, הבן שלך לא יחזור אליך עד אז וגם הוא לא נהנה כאן." תום הסתובב סביבו עד שעיניו עייפו להתבונן בו.

"איפה הוא?" לבו פעם בעוצמה.

״אני רוצה אותו עכשיו! עכשיו!״ צרח ג'וני לתוך אוזנו של  נג׳יב. הלה ניסה לשמור על סבלנות בכל הנוגע לדרישותיו של הילד.

״עוד מעט, עוד מעט הוא יבוא. לך תשחק.״ פלט בקוצר רוח.

ג׳וני הלך באיטיות לקצה החדר, שם היו מפוזרים חלקי לגו. הוא נתקף בזעם והטיח את הלגו שבידו על הרצפה. ״לא רוצה! לא רוצה! אני רוצה את אלירן – עכשיו״ הוא קרס על ברכיו, מייבב. אחד מעושי דברו של נג'יב הושיט לו בקבוק שוקו פתוח והוא נטל אותו בחמת זעם ושפך את תכולתו על הארץ.

נג'יב שעסק בלאטום את אוזניו, הרים את ידיו, ״די, נמאס לי כבר מהילד המפונק הזה! הביאו לכאן את אלירן, שיראה אותו וירגע.״

אחד מן האנשים הביט בו בפקפוק. ״בטוח?״ הוא החליף חצי מבט עם זה שעומד לצידו.

״בטוח, בטוח. העיקר שלא לשמוע אותו צועק.״ נפנף נג'יב בידו, השניים נסוגו בזהירות. צעקותיו של ג'וני פסקו מששמע את חילופי הדברים, והוא ניגב את דמעותיו האחרונות ובהה בשתיקה אחרי האנשים היוצאים. נג'יב נשף בהקלה.

״אני לא אעשה את זה.״ קבע אלירן נחרצות, ״זהו פשע בעבורי לגרום לו לכל כך הרבה עוגמת נפש.״

״ואם אתה לא תעשה את זה תיגרם לך עוגמת נפש.״ תום צקצק בלשונו. ״באמת, מה כל כך קשה לשכנע בן אדם לעשות מעשה שהוא גם כך מסכים לו? מבטיח לך שלא יגרם לו שום דבר רע. הוא אפילו לא ירגיש רע עם עצמו.״

אלירן החריש, החבל המהודק בכוח סביב כפות ידיו הכאיב לו נוראות, וידיו דיממו מעט.

״חבל. אני רואה שאתה לא מתכוון לשנות את דעתך. אני מבטיח לך שתסבול. למה רק בכוח? פשוט תעשה את זה, ולך זה לא ייקח יותר מדקה, אתה טוב בזה.״ ניסה תום לשדל אותו.

״זה לא העניין אם אני טוב בזה, או לא. אני לא אעשה לו את זה. אם עד היום הוא לא רצה לחזור אליכם, כנראה שלא היה לו טוב שם. לא ברור? אני גם לא מעוניין שזה יבוא לו מהחבר הכי טוב שלו!״ אמר נחרצות. ״תעשו לי מה שתרצו. אין שום סיכוי שזה יקרה.״

תום התבונן בו באיום. ״אתה באמת רוצה את זה?״ הוא שלף אקדח מחגורתו, וקירב אותו לעיניו של אלירן.

״אי אפשר לומר שאני רוצה את זה. אבל מה לעשות שזה מחייב?״ אמר אלירן  בהשלמה.

תום דרך את האקדח, מביט בו שוב באזהרה. ״יש לך הזדמנות אחרונה.״

״אם חשבת שדעתי על כך תשתנה בדקה – אז טעית.״ אמר אלירן בקול קר כקרח.

תום שחרר את הנצרה, ״מצטער.״ מלמל ללא כל צער. הקליע שרט את רגלו של אלירן בדייקנות. הוא פלט אנחת כאב, אוחז ברגלו. שולט בעצמו.

״מקווה שדעתך תשתנה ביממות  הקרובות, שתצא מכאן חי בכלל.״ תום נע לעבר הדלת.

״אתה אפילו לא מרגיש רע עם עצמך.״ אמר אלירן בהפתעה אמיתית.

״שתוק״  לחש תום באיום. ״היית אמור למות לפני עשר שנים!״ סינן בזעם.

״ואם זה לא קרה, כנראה שגם לא הייתי אמור למות.״ העיר אלירן בציניות. ״ואני עשיתי הכל כדי שאביאל יחיה.״

״די, תפסיק לקשקש, נמאס לי כבר לשמוע אותך. אני גם לא רוצה לדבר על זה, בטח שלא איתך. אין לך זכות לדבר על אחי, לא ברע ולא בטוב. בטח שלא לומר שעשית הכל על מנת להציל אותו.״ הוא קירב אליו את פניו עד שחש את הבל נשימותיו המהירות.

״אם בכך אתה חפץ, אעשה כן. אתה הוא זה שהזכיר את שמו.״ אמר אלירן ביובש, בניגוד לדיבורו מלא הרגש של תום.

״אתה הוא זה ששאלת, ולכן עניתי. העדפת את חיי חברך שגם כך היה במצב של מוות קליני על חיי אחי שעוד יכול היה לחיות. זה שבסוף אחרי שהחבר שלך מת, התחלת לטפל בו, לא אומר כלום כי אחרת את המועד. גם אח שלי וגם חברך מתו. זה היה שווה את ההתעקשות שלך?!״ פנה אליו בשאלה דומה זו לזו שאלירן שאל.

אלירן השפיל את עיניו אל הרצפה האפורה, מחריש. אחר כמה רגעים הוא לחש. ״אני…אני התייסרתי על כך שבועות וחודשים. קשה היה לי לצאת מזה. כל ידידיי התייאשו מלדובב אותי, בקושי השתקמתי. תאמין לי.״

״להאמין לך?!?!״ פניו של תום האדימו, עיניו ברקו בכעס, והוא סטר בכוח על פניו, נתזי דם הכתימו את ידו. ״איך אתה מעז?״ היכה בו שוב. אלירן עצם את עיניו ולא ענה. תום פירק עליו את זעמו במשך דקות אחדות, עד שהדלת נפתחה.

״המפקד אמר שתביא אותו לראות את הילד שלו.״ אמר אחד האנשים הקרוי ג׳ים.

״מה, למה?״ תום העיף מבט אל אלירן החיוור. ״הוא עוד לא הסכים.״

״נכון, אבל הילד הזה עשה לכולנו חור בראש ודרש לראות אותו. נג׳יב כבר לא יכול היה לסבול את הצעקות שלו אז הוא הסכים שיראה אותו לכמה דקות.״ חצי חיוך הפציע על פניו של אלירן.

אם כבר מדברים על חור בראש, אז גם אלירן עוד לא יצא מההגדרה הזו… הרהר תום. ואני זקוק למנוחה. ״נו, שיהיה. רק… הוא זקוק לשיפוץ קל.״

ג'ים בחן גם הוא את האיש הפצוע. ״אתה צודק.״ הוא הרים את מכשיר הקשר. ״נג׳יב? נראה לי שהאיש שלנו זקוק לטיפול רפואי קצר לפני שהילד רואה אותו. כי אם הוא יפגוש בו ככה…ובכן הוא ישגע אותנו עם עוד טראומות שיעלו לו לראש.״

נג׳יב המהם מעבר לקו. ״שיהיה. מי אצלנו מבין משהו ברפואה?״

ג׳ים הפנה מבט שואל אל תום, הלה זעם. ״כן, אני יודע. ואז מה? אני זה שפגעתי בו. אני לא מתכוון גם לטפל בו בנוסף. את העבודות השחורות תפסיקו להשאיר תמיד לי. יש כאן עוד אנשים שיודעים, ואם לא – מצידי תזמינו רופא או חובש.״

״לא מביאים אף אחד מבחוץ.״ פסק נג׳יב. ״ואם אין כאן אף אחד שמבין ברפואה חוץ ממך, אתה תצטרך לטפל בו.״ הורה לו. ״יש חלקים גם פחות נעימים בדברים האלה, אין מה לעשות.״

תום הטיח את המכשיר על השולחן הרעוע. ״שטויות והבלים! אחחח…הם ישלמו על זה, ביוקר!!!״ התיז. ״ואתה, סתם טרדה אחת גדולה!״ עלה בו רצון לשוב ולהכות אותו, אך ידע שהוא צריך לעשות בדיוק את ההפך. ג׳ים נרתע לאחור ויצא מן החדר, קולט את מצב רוחו ומשתדל לשמור מרחק. לאחר רגעים ספורים הגיח איש נוסף והניח תיק עם ציוד רפואי על רצפת החדר, מניח בקבוק מים ושני תפוחים על השולחן, ונסוג אף הוא. תום פתח את התיק והוציא משם תחבושות, מורפיום וצמר גפן. הוא קרב כיסא אל אלירן והחל לטפל ברגלו הפצועה, מחטא את המקום הפגוע, וחובש את הרגל. אחר הספיג את הדם אשר נטף מלחיו. מרח משחה על כפות הידיים וחבש גם אותן. הוא מילא מזרק מורפיום והזריק את תוכנו לזרועו של אלירן. לאחר שסיים הוא פתח את בקבוק המים שעל השולחן.

״רוצה לשתות קצת?״ שאל את האיש שנראה עתה קצת פחות חיוור, הלה נענע בראשו לשלילה, על פי מבע עיניו היה נראה שהוא משתוקק למשהו, ותום לא ידע לפענח מהו. ״אז מה אתה צריך? אתה רעב?״.

אלירן בלע את רוקו, מהנהן. תום נטל אחד מן התפוחים והושיט לו.

״קח. בעוד רבע שעה אני מביא אותך אל הבן שלך. תנסה להראות במיטבך, במידת האפשר.״ הוא התרומם. ״לא אמרתי שום דבר על ההמשך. לטובתך כדאי לך להיענות לבקשתי ולבקשת הממונים עלי. כבר אמרתי לך, חבל בשבילך שתסבול סתם. הרי גם כך, בסוף תישבר ותסכים. חבל תמיד להתחיל את זה בעינויים.״ חיוך סתמי. ״מניסיון.״

הבעת תהייה עלתה על פניו של אלירן. ״מ…מ…מניסיון?״ לאט בקול צרוד.

עיניו של תום נראו עצובות לפתע, וזיק כלשהו בעיניו, אלירן לא הבין את פשרו.

תום נראה מאוכזב ומתוסכל עד מאוד, הוא יצא מן החדר.

המשך יבוא בפרק 2 אי"ה.