על תנאי

״חיפשת אותי,״ בני הגיע לידו, מתנשף. נתן הניד בראשו וסימן לו לשבת לצידו.

״טוב, לא ממש במובן הזה ספציפית. לא היה קשה לי למצוא אותך במיטתך, בייחוד לאחר שדיברת מתוך שנתך ולא היה אחד שלא שמע אותך…פשוט רציתי לשוחח איתך״.

״אתה מנסה להסיט ממך את תשומת הלב. את זה כבר הבנתי, אז בשל מה רצית לדבר איתי?״ הוא הרים את מבטו לענני נוצות שהשתקפו מבין עליו התמירים של עץ הדקל שבחצר הישיבה. מתנופפים קלות ברוח הנעימה, הוא נשם עמוק.

״כי עד כמה שאני אדם נעים שיחה אתה לא עשית עלי רושם בהתחלה של דברן  גדול, וגם לא של אחד משועמם. יותר מדי רציני אתה״. גער בו בחיוך.

נתן חייך קלושות, ״אה…לא רציתי לדבר בעניין עצמי, רציתי לשאול אותך משהו בנוגע אלייך״.

״כדי שאם אי פעם תתחרט על דבר אישי שסיפרת לי תוכל להתנחם בדבר שאתה יודע עלי, נכון?״

״יש בזה,״ הודה נתן וצחק קצרות, ״והנה השאלה, מונחת לפניך: הפעם תענה לי בכנות: איך הכרת את אלירן?״

בני ליטף קלות את הגבס ברגלו שהחל לגרד, ״שכחתי?״ שאל בהיסוס משועשע, כבודק האם יורשה לו להשתמש באותו תירוץ פעמיים.

״זה לא מצחיק! אני מנסה להיות רציני. אתה הורס הכל, חפרן. אני באמת שואל!״ מחה כאדם הנפגע על יחס בלתי ראוי נגדו.

״גם אני באמת שואל!״ נפגע בני חזרה, ״ואני לא אומר שאתה הורס הכל, וגם לא קראתי לך חפרן, חוץ מעכשיו כמובן. למה תמיד לפגוע? עכשיו ממש נעלבתי״.

״תעלב, במיוחד אם אתה מזייף פגיעה. זה הדבר האהוב עלי במיוחד, אנשים שמרגישים אומללים כאלה, 'כל העולם נגדי', 'עושים לי תמיד בכוונה', 'ההורים מעדיפים את אחי הקטן על פני', ועוד כל מיני גחמות כאלה שרק אנשים נחיתים יודעים להמציא״.

״תכל'ס, מה רצית?״ בני הציץ בו בגניבה וגירד במהירות לפני שמישהו ישים לב שהוא מפר את הוראת הרופא.

״למה זכור לי שכבר אמרתי? שתספר לי איך הכרת את אלירן״.

״למה זכור לי שכבר השבתי על זה? שכחתי. מה לא מובן?!״

״די, דבר  רציני. עכשיו אני לא אניח לך להתחמק, אלא אם כן אתה רוצה שאספר למשגיח ולראש הישי-״

״שתוק! שלא תעז!״ בני קפץ ממקומו, ״חשבתי שאתה יודע לשמור סוד, במיוחד לאחר שראית שאם אתה מגלה לאחר אתה מאבד את החברות שלך איתי. לא למדת?״

״לא. ואתה לא אחד ההורים שלי ואפילו לא המורה שלי, אז למה שאלמד? חוץ מזה יש הבדל בין  סודות אישיים כמו מה שסיפרת על עצמך לסודות שיכולים להוביל אותך ישר ל -״ נתן השתתק.

״ישר לאן? מה אתה חושב שאני, אה? הם סתם מגבילים אותנו ואתה יודע את זה, צדיק שכמוך, אלירן הוא אדם טוב, אפילו פי כמה מהבחורים כאן בישיבה״.

״אני לא צדיק, וחוץ מזה שתראה כמה האדם הטוב הזה שלך השפיע עליך לרעה עד שאתה מעז להשוות אותו אלינו ועוד לומר שהוא יותר ממנו!״

״הוא לא השפיע עלי בכלום, ומה זה עלינו? מה זה ממנו? אנחנו יהודים, לא? אנחנו עם אחד! עם מאוחד, לא מפוזר ומפורד. למה לקרוא להם 'הם ואנחנו'? אלירן הוא אדם טוב, הוא לא האשים אותי, אלא להפך, רצה לתת לי פיצויים על התקרית של הפריצה! אתה היית נותן למישהו שבא להשגיח פיצוי על כזה דבר? אני בסך הכל מנסה לעזור לו ככל שאני יכול כדי לאתר את הבן שלו. ואתה, כל מה שאכפת לך זה רק אתה ומי שסביבך. אתה חושש שאסחף אחריו ולך לא יישאר חבר כדי להשיח לפניו את ליבך״. סינן בזעם.

נתן קם ממקומו, כל גופו רועד ופניו חיוורות. ״אתה בחרת בזה, לא אני רציתי״. לחש, ״הגזמת,  יותר מדי, אני לא מאמין שכך אתה דיברת אלי!״ הוא הסתובב והסיט ממנו את מבטו, בני זיהה בעיניו רצון לנקמה. והוא היטב מה הצעד הראשון שיעשה נתן.

ילך לדווח למשגיח וראש הישיבה על קשריו עם אלירן. ומן הסתם, על איך דיבר אליו כעת.

ולמה זה לא מפחיד אותו? פשוט מאוד, זה לא ממש אכפת לו.

״בני, אני מצטער מאוד. חצי שעה של שיחה ועוד לא הבטחת שתפסיק את קשריך עם האדם האלמוני הזה, שאין מושג על כוונותיו, והוא אינו משפיע עליך לטובה ברוחניות – אם כך דיברת לחברך. ״ ראש הישיבה העביר את מבטו אל נתן שישב מכווץ לצד יוסף המשגיח. בני לא חנן אותו אפילו לא במבט קל. ״אין לי כל ברירה אלא להשהות אותך מהישיבה עד שתחשוב קצת על דבריי ואולי הם יתקבלו על ליבך״. סיים את השיחה בסבר פנים רציני לגמרי.  נתן החוויר, הוא לא חשב שכל כך רחוק ילך ראש הישיבה, לא חשב שזה יגיע עד להשעיה, לא חשב כלל לפני שהלך לספר על מעשיו של חברו הטוב.

בני שלח לעברו מבט מלא כאב ומהול בזעם. הוא קם ויצא מחדרו של ראש הישיבה, נתן דלק אחריו, ״בני, בני! חכה רגע…בני!״ קרא אחריו בתחינה, דמעות ממלאות את עיניו, בני נכנס לחדר, משך את מזוודתו מתחת למיטה, אורז את דבריו במהירות מסחררת.

״אה…אני, אני יכול לעזור לך?״ שאל נתן והצביע על המזוודה. בני המשיך לארוז את חפציו בקצב אחיד, מתעלם משאלתו.

״בני, אני לא התכוונתי שזה מה שיקרה. מבטיח לך״. הוא תפס בידו, תקווה במבטו.

בני עשה עצמו כלא שומע, הוא נטל המזוודה בידו ואת תיק התפילין בידו השנייה, ויצא מן החדר. נתן הלך אחריו בהיסוס. כשהגיעו ליציאה מן הישיבה עצר אותו. ״בני. אל תלך לפני שתשמע אותי, בבקשה…אני באמת מתנצל, לא חשבתי לפני שעשיתי את המעשה הזה״.

בני נעצר והסתובב לעברו, ״אני מצטער שאני מזמין את זה, נתן. זה לא קשור אליך ותודה רבה״. הוא חייך חיוך נבוך.

נתן גם הוא אמר בהתפייסות, ״בוא, אלווה אותך. אחרי הכל זו רק השעיה, אתה תוכל לחזור״.

״לו יהי״. לחש בני במרירות והניח לחברו ליטול ממנו את המזוודה. נתן חייך חיוך מבין, ידע היטב מדוע בני אומר זאת. וגם בני הבין שהבין…

״קדימה, הוא בא לקראתכם. תשתדלו שזה ימשוך כמה שפחות תשומת לב. אנחנו מספיק מסובכים עם הישראלים.״ התרה בהם, מתח נשמע בקולו. אם יכשל- ישב בכלא כל ימי חייו ויאבד את השבויים שכבר יש לו, ואם יצליח- זה טוב מכדי להיות מציאותי…

״קיבלנו, ת.ה.ר. אנחנו בדרך אליו.״ עידכן מפקד המבצע בפועל, בשם הקוד של מפקדו, קולו זחוח.

״תעשה טובה, ר.ב.ק. בלי פשלות, מאלו כבר היו לי מספיק…״

כולם חושבים שאני ילד קטן וחמוד, קצת בוגר לגילי. אבל קצת זה לא מספיק! אני מבין הכל, אני בוגר, אני יודע.

אבא אף פעם לא האמין לי, כשאמרתי לו כך, הוא צחק צחוק מלא אהבה, אבל לא הסכים איתי.

אווווף.

עכשיו זו ההזדמנות שלי להוכיח לו שטעה. אספר לו כל מה שאני יודע, ואפילו שאלירן והחבר שלו עומדים מעלי ומנסים להעיר אותי אני לא אתעורר. אני צריך להוכיח לאבא את זה. ואם אבא מת, אמות גם אני. גם ככה החיים שלי לא שווים הרבה עם אלירן. לא שאני לא אוהב אותו, פשוט הוא בקושי בבית, ואשתו, שחשבתי שתהיה לי כמו אמא, הלכה לה לחו"ל בגלל עבודתה כעיתונאית, גם כן עיתונאית, שתפרסם עליה ועל אלירן כתבה כזאת ששמה מספרים על הורים מאמצים שלא מתייחסים לילד המאומץ שלהם בקושי ושולחים לו בחורים דתיים כאלה ממש קיצוניים, ואפילו שהם נחמדים אם עדן היה יודע על זה הוא היה צוחק עלי….

חוץ מזה, זו כבר הפעם השניה שנחטפתי. אני מעדיף למות ולא לפחד עוד שוב, לפחד זה דבר מפחיד, ידעת את זה לב שלי, שכמעט מפסיק לעבוד? בטוח שכן. רק אתה מבין אותי ומרגיש אותי.  ורק אותך אני אוהב באמת.

לא…בעצם גם את אלירן, אבל תלוי מתי. כשהוא צעק עלי זה היה לא נעים לי מאוד.

אבא האמיתי אף פעם לא צעק עלי, ואולי לכן הוא עדיף.

אבל אלירן היה עצוב קצת.. לא, לא עצוב, מוטרד. כן! בדיוק, מוטרד! מעניין מה עדן היה אומר על הסקת המסקנות שלי. חושב שהוא החכם של'כיתה, ואני הוא הטיפש. כדאי לי בעצם להישאר בחיים רק כדי להוכיח לו את האמת ההפוכה.

למה כזה קשה לי להחליט אם למות או לחיות? אולי כי ילדים בגילי לא אמורים להתעסק בשאלה הזו כאילו היו קשישים בני מאה ועשרים…

עפעפיו רטטו.

״הוא מתעורר!״ נשמעה קריאה נרגשת של אלירן מבעד לעננים הצבעוניים שמילאו את כל ישותו של ג׳וני.

״ת..תוד..ה….ב…א…מת…ש…פ…רע…תם…ל…י…למ…ו…ת…״ מלמל ופקח את עיניו. נוריאל ואלירן הביטו זה בזה באי-הבנה.

הוכחה להרהוריו: הנה משהו שמבוגרים לא מבינים, ואני כן.

לא רק אתם יודעים לשמור סודות בלב, חבר'ה.

חיוך קלוש עלה על שפתיו של ג'וני המתוחות בכאב, אצלי הבעיה שאני יודע לגלות אותם מהר מדי לאחרים, גם אצלכם?

מן הסתם לא. אבל חכו חכו, אני אלמד בסופו של דבר. ואז אף אחד לא יעז לצחוק עלי ועדן יסמיק ויבקש ממני סליחה. ככה סיפורים טובים תמיד נגמרים, לא?

סיפורים טובים. אבל המציאות היא קצת-יותר-שונה. זו המסקנה שהגיע אליה ג'וני בטרם קיבל את חיבוקו האוהב של אביו-מאמצו. באותה הזדמנות קיבל אלירן את הבטחתו שמעכשיו והלאה, יקרא לו בשם 'אבא'. ג'וני הסכים, לא רצה לאכזבו למרות שחשב שאולי הוא בוגד באביו ה…איך אלירן אמר את זה? בוילוגי.

כנראה, או משהו בסגנון.

המשך יבוא בפרק 11 אי"ה.