על תנאי

נתן היה שקט לאורך כל היום. בני הבין לליבו, רק אתמול התפרק ושפך את כל אשר העיק עליו, בוודאי כעת הוא מהרהר בשיחתם. מה שכן, נתן באמת החל להתרגל. הוא קיבל את אהבתו ותמיכתו ברצון, ואף ציפה לזה. הוא אף החל לכבד את נוכחותו והכיר לו טובה על עידודו והשתתפותו הכנה במצבו. את פניו היה מקבל בחיוך רפה גם אם בקושי וגם אם זה היה לו קשה, היה לו חשוב להוכיח לבני את מה שאמר לו ביום האתמול, שהוא חזק ואמיץ ויודע לשלוט ברגשותיו. למען האמת, זו הייתה כוונתו של בני, לגרום לנתן לנסות להוכיח את עצמו, וזה עבד לא רע.

בני הראה לו נכונות לעזור בכל מצב, ונתן קיווה גם הוא שתתאפשר לו הזדמנות לגמול לחברו על עזרתו.

בלילה חזרו לבני הכאבים ברגלו והוא שלה מחפיסת הכדורים כדור צהבהב, נתן קם והושיט לו כוס מים, הוא בלע את הכדור ולגם מן המים. נתן צנח על מיטתו, ואז לפתע נמלך בדעתו, והדף משהו מרשרש לידו של בני. ״מה זה?״ תמה הלה ומישש את החפץ הבלתי מזוהה.

״משהו מתוק מחבר שאוהב.״ מלמל נתן בחזרה ונשכב במיטתו.

בני בחן את 'המשהו המתוק', זו הייתה חפיסת שוקולד קטנה. בני הרהר שנתן קלע בול להגדרה, זה אכן משהו מתוק. משהו מתוק מחבר שאוהב…

כשקרן ראשונה של שמש חדרה אל תוך חדרם המשותף התעורר בני ממנגינה עליזה בחליל ובכינור, ברגע הראשון תמה, אך לאחר שפקח את עיניו הבין בצער מה שבכל בוקר תהיה לו כזו השכמה. סקאי עמד במרכז החדר וניגן, משראה את עיניו הפקוחות סנט בו,״רק עכשיו אתה מתעורר? כמה זמן לוקח, עצלן. אפילו החבר שלך, שכחתי איך קוראים לו, קם הרבה לפני. הוא אמר לי להעיר אותך. אבל אני מודה שלא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה…״

״נראה אותך מתמודד עם הכאבים שלי וקם מוקדם. תאמין לי שזו הדאגה האחרונה שלי.״

״יש בזה משהו,״ הודה סקאי בחיוך,״העיקר שהתעוררת בסוף.״

״תגיד, איך אתה מנגן בכינור וחליל בו זמנית? זה בלתי אפשרי לדעתי.״ התפלא בני והתיישב, נוטל את ידיו ולוחש "מודה אני" בכוונה.

סקאי הביט אחר שפתיו הנעות ואז התנער, ״אני לא מנגן בהם בו זמנית, אני פשוט מחליף ביניהם מהר, למדתי עם השנים לעשות מקהלות עם עצמי.״ צחק.

״כן…איפה נתן? למה הוא ביקש להעיר אותי?״ זיק נדלק בעיניו, נתן כנראה חייב את העזרה שלו, רוצה לדבר איתו.

״אה, כן. קראו לו נתן, שכחתי…הוא אמר שהוא חייב אותך בשביל משהו וסירב לשתף מדוע.״

״טוב, תודה. אני…אני הולך לחפש אותו. אגב, עוד לא ירדתי מרעיון הפרסום. לפחות תנגן משהו במסגרת הישיבה, מה כל כך סודי ומיוחד בנגינה שלך שאתה שומר אותה לעצמך?״ הביט בו בבדיחות הדעת.

סקאי  לעומתו בהה בו ברצינות גמורה, "שהיא באה מהלב.״

השעות שנקפו וחייו של ג'וני שהלכו ודעכו נתנו באלירן את אותותיהם. הוא ישב חיוור לצד נוריאל ומבטו בוהה בילד שלו, של מייקל. נוריאל שתק גם הוא. רגשות האשמה מפעפעים בו, ואת אלירן אין לו במה לנחם. ודווקא אלירן היה זה שהחל לדבר.״סיפרת לי על העבר שלך, או יותר מדויק, על פרט מן העבר שלך, אבל לא סיפרת לי דבר חוץ מזה עליך ועל מה שהיית פעם. אני יודע שזה חסר טקט מצידי לומר את זה, אבל גם כך לא נצא מכאן בחיים. אז אולי…אולי ספר לי עליך? אנחנו כל כך הרבה שנים ביחד, חברים. עובדים. פעמים רבות הצלנו זה את זה מסכנה. ובכל זאת תמיד נראה שאתה מסתיר מי אתה. שאתה לא נותן אמון באף אחד, זולת מייקל שכבר לא זקוק לאמון של איש…״

״אלירן, אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל במייקל היה משהו מיוחד. אני לא אומר שבך אין, כי יש בך המון דברים מיוחדים שאני מודע להם, ומן הסתם גם כאלו שלא. אבל העבר שלי הוא לא עבר שכל אחד היה רוצה לאחל לעצמו. אחי, שמואל. אתה מכיר אותו, הוא נוהג תמיד לומר,"מוסיף דעת מוסיף מכאוב". אנחנו נוהגים זה בזה כאחים. לא הייתי רוצה שאחי יידע עלי דברים שיגרמו לו להתרחק ממני, ואולי אף לנתק קשרים.״ הביט בו בתחינה,״אל תלחץ עלי.״

״אתה מדבר שטויות, שאם מישהו היה מספר לי שאתה אמרת אותן, הייתי בטוח שהוא בדה

בדמיונו ואולי אף מחלת נפש מקננת בתוכו. למה שאתרחק ממך? למה שאנתק קשרים? השתגעת לגמרי.״ נעץ בו מבט מלא חמלה,״או שחאלד שבר אותך, נפשית, ולכן אתה לא מבחין בדבריך.״

נוריאל היה חיוור, ורעד פשט בגופו. ״די, אל תגיד ככה, אל תאמר מחלת נפש…״

אלירן בחן אותו בחשד. ״למה? זה עד כדי כך פוגע בך, חבר? אז תגיד, לא אמרת קודם. מאין לי לדעת? מה שלא מספרים אחרים גם לא יודעים. חשבת על כך פעם?!״

״חשבתי. וחשבתי יותר מדי,״ אמר באירוניה. ״וזו בדיוק הבעיה שלי. עכשיו אם יורשה, אני עייף. תן לישון.״

אלירן שתק מספר דקות, ונוריאל היה בטוח שהוא עזב אותו לנפשו, אך אלירן קרב אליו והביט ישר אל תוך עיניו.״מייקל ידע עליך, נכון? סיפרת לו, בגלל אותו הדבר המיוחד, אה?״ אש בערה בעיניו, ולא הייתה זו אש של סקרנות, אלא כזו של השתוקקות, השתוקקות לדעת את האמת.

נוריאל אישר את דבריו בניע ראש.״הוא ידע. לא סיפרתי לו.״

״שמת לב ששני המשפטים שאמרת עכשיו מנוגדים זה לזה? כנראה בכל זאת הוא שבר אותך נפשית…״ הפעם הייתה זו חמלה מזויפת, וקולו נוטף דבש.

״לא, יש הבדל. שאתה מספר דבר לאדם, הוא יודע כי סיפרת. אבל שאדם כבר יודע דבר, הוא יודע, מעצמו הוא ממקור שונה לחלוטין.״

״הבנתי. מייקל ידע על כך מעצמו או ממקור שונה לחלוטין, אבל יהיה מעניין לדעת מה הוא 'העצמו', ומה הוא'המקור השונה לחלוטין'.״ התנשאות בפניו, של אחד שיודע שדבר לא יעלם מנגד עיניו.

מספר שנים לפני כן: הקרב היה אבוד מראש. ערימות הגופות והפצועים מכל עבר היו ללא סוף. הוא רץ במהירות, מתזז בין מטר הקליעים של האויב לאלו של חבריו, הוא הרגיש את דמו שותת מידו הפצועה, וכך גם מרגלו. אך לא נתן דעתו לכך, הוא התנער מאחיזתו הלופתת של חברו לנשק שנדהם לראותו רץ כך ללא הגנה וללא כל סיבה, וניסה לעצור בעדו ללא הצלחה.

האמת היא שהייתה לו סיבה טובה מאוד. הוא צפה בחברו כשהלה עף לאחור מעוצמת המהלומה שספג מכדורי האויב וצנח על הארץ במיקום לא ידוע.

חברו הטוב. הוא שכב על הארץ חסר הכרה, מדמם נואשות מפצע ירי במותנו. שפתיו-שלו רטטו, זה לא יכול להסתיים כך. הוא לא נשוי, אין לו ילדים, ואילו לחברו ששוכב כעת על הארץ אנוש, יש ילד שאיבד כבר אמא, ילד שמחכה לו, לאבא שלו בבית. ואביו לא יחזור לעולם. הוא לא יכול למות, פשוט לא. הוא כרך את חגורתו סביב למקום המדמם, וניסה לנער את ידידו, לגלות בו טיפת חיים.

העיניים הכחולות כים, העזות והנחושות נפקחו באחת, וחיוך קלוש של רוגע עלה על פניו של חברו, שפתיו נעו, פניו התעוותו מהכאב אך הוא משל בעצמו. גיבור בחייו ובמותו.

דמעות של עצב ירדו מעיניו, הוא לא היה מסוגל לצפות ברגעיו האחרונים של ידיד נפשו. ידו אחזה בחזקה ביד הרפויה, ידו השנייה נחה על הגוף הרופס, נטול החיים.

״ה…ח…יים…האמיתיים…מתח…ילי…ם…א…חרי…ה…מ…וו…ת…״ לחש חברו במאמץ,״ה…מ…וו…ת…הו…א…הכ…נה…לחיים…וא…נ…י…מ…א…וש…ר…לדע…ת…שניצ…לתי…את החיים…הללו…למען…אחיי….היה…וד…ים…אל תצטער. תבנה…כ…מ…ה…שיו…תר…כדי…ל…הכ…ין…לעצמ…ך…מקו…ם…רא…וי…שם…למע…לה…״ המילים גוועו על שפתיו, עיניו הזדגגו ונעצמו לאיטן. במאמץ על, כזה שמעולם לא ראה, חברו פקח חזרה את עיניו, והניע את שפתיו.״ח…שוב…שת…שתשים…ע…ין….על…נור…יאל…״

הוא קפא על מקומו באחת,״מה? מה זאת אומרת? יש משהו שאני צריך לדעת?״

חברו חייך חיוך כלשהו ולא אמר דבר, דקות אחדות עברו ונשימתו נעשתה כבדה. הוא לא פקח את עיניו חזרה, אבל כן המשיך בדבריו.     ״ת…צליח…מגיעה…ל…ך…הצל…חה…וא…ני…סומ…ך…על…יך…ש…תמ…צא…מק…ום…

ט…וב…עבו…ר…הבן…של…שלי…ה…יית…חב…ר…טו…ב…בחיי…ם…ובמ…וות…תוד…ה…״

הוא התייפח, דמעותיו זולגות ונספגות באדמה הצבועה אדום סביבו. חברו לא התכוון לרגע אחד לבזבז את הזמן שנשאר לו לחיות, הוא אימץ את זכרונו כדי לזכור את שעליו לומר כרגע.

הוא לחש בדבקות ובקושי רב את המשפט שדורות שלמים נאמר באומה היהודית. המשפט שיהודים רבים אומרים בכל לילה ובוקר, ובעת סכנה מוחשית, שהעם כולו היה נרדף, שנלחצו לקיר ועמדה ביניהם בחירה בין מוות על קידוש ה' לבין חיים של שקר ובחרו בדרך האמת, שמסרו את נפשם עבור אחיהם היהודים בזמן הקומוניזם גם שידעו מה יהיה סופם, כששישה מיליון יהודים נטבחו בשואה על לא עוול בכפם, ובשעה שיוצאת נשמתם, ושזקוקים הם לטהרה. ״שמע…יש…ראל… ה'…אלוקינו…ה'…א…ח…ד…״

הוא פרץ בצחוק חלול, כזה שיכול להישמע רק בסרטי האימה הנוראים ביותר, כזה שיגרום לאדם השומע אותו לסבול סיוטי לילה לכל חייו. ״הם קנו את זה. לגמרי…הרי אמרתי שאני גאון, ואיני מבזבז את מילותיי לריק. עברנו לשלב הבא בתכנית. לאתר את הבחור שפצעתם באותה הפריצה ולהביא אותו הנה. חשוב שיהיה לבד, שלא יהיו עדים. אם יהיו עדים תירו בהם למוות. במלחמה אין רחמים, ועל יהודונים אף פעם לא מרחמים. הפעם אני אאתר אותו, ולנצח. ואסגור איתו חשבון. יותר מדי צרות הוא עשה לנו, אני אתעלל בו, עד שיתחנן אלי לחוס על חייו, ואני אצחק לו בפרצוף…חחחחח…״ הוא התגלגל מצחוק שניסה בקושי מועט לכבוש, ״וזה יהיה הסוף שלהם. של כל היהודים. הם ימחקו לגמרי על פני היקום ולנו תבוא הרווחה. אוהו, ואז יגידו כולם 'העם שאי אפשר למחות? צחוק הגורל…' אני בעצמי אבצע את המלאכה עד תומה. במו ידיי אהרוג אחד לאחד, אבצע את המשימה שסטאלין לא הצליח לבצע, וגם לא היטלר הרברבן…חחחח…ואת האחרון שבהם, שהכרתי אישית, אמית בייסורים, הו, הו, הו, איזה ייסורים. שאין אדם נוסף שסבל ייסורים שכאלה,    ואז נראה את האלוקים הבלתי נצחי שלהם עוזר לעמו, או יותר מזה, מעניש את זה שגרם למותם…חחחח…״

הוא התפתל מעוצמת צחוקו, ואילו האדם שישב מולו היה משוכנע שהלה חולה נפש כרוני…הוא היה שיכור ולא יכול היה להבחין בחיוורון שעטו פניו של עמיתו משדיבר על מוות האומה הבלתי נסבלת עליו.

ואילו עמיתו – כבר היה בטוח שסופו קרוב מתמיד…

המשך יבוא בפרק 10 אי"ה.