עולם קטן

עולם גדול

מבחינתי הבחורה הזאת מגלמת את דמותן של נערות ישראליות רבות, שזכו להיוולד יהודיות, אבל מבחינתה המילה "יהודי" נגמרת בהצהרת המדינה ב1948, שירות חובה, "על האש" ויציאה עם כל החברים לאילת.
כל שיחה יותר עמוקה, תתדרדר למקומות אפלים ששום צד לא רוצה לקחת בהם חלק.
מרגיש לי שהבחורה הנחמדה הזאת, היא ה"עולם הגדול". ההיא שעשתה צבא, אורזת בקלות סופ"ש עם חברים באילת, שום בגד שלה בארון לא כפוף לחוק של אורך או צבע.
אני לעומת זאת, הדוסית המסכנה שצריכה ללכת עם שרוולים ארוכים באוגוסט, המשוגעת שמנגבת חסה ביום הכי עמוס בשנה, החננה שלא רוקדת באירועים משפחתיים ותמשיכו כיד הדמיון הטובה:)

מישהי מזדהה איתי?
אל תרימו ידיים (תרתי משמע, כע?) תזקפו את הראש כי לרבי יש מסר מיוחד בשבילנו מהפרשה:
בפרשת השבוע ישנו פסוק הבא בהמשך לציווי לא לשכוח את מצוותיו של הקב"ה, שהוציא אותנו ממצרים ומהמדבר.
בלשון התורה: "הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר | הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ | שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ"

הרבי מסביר, שכל הפירוטים שכתובים בפסוק, מרמזים על ירידה רוחנית:
"בַּמִּדְבָּ֣ר": המדבר עצמו, מסמל מקום יבש שאין בו מים. מים כידוע זאת תורה, ומקום בלי תורה נמשל למדבר.

"הַגָּדֹ֣ל": לפעמים, מחשבות כמו "איזה דוסית מסכנה אני", "כמה הזדמנויות העולם מציע ואני מפספסת", "איזה מקובעת ומצומצמת אני" הן מחשבות שבאות בעקבות עובדה לא נכונה. המחשבות האלה מראות את העולם של היהודי כקטן, ואת העולם הכללי הפרוץ כ"גדול".

"וְהַנּוֹרָ֗א": ואז, כשליהודי יש מחשבה על העולם היהודי הקטן והעולם הכללי הגדול, המחשבה מתגבשת ומתקבעת לאט לאט, ונוצרת הרגשה תמידית כזאת. גם כשנמצאים בד' אמות של תורה והלכה, אם זה שטיבל בבני ברק או תיכון חב"ד, יש כל הזמן הרגשה של "מה יאמרו הגויים". יש דחף להשוות ולהתבייש במי שאנחנו ובאיכות שאנחנו מייצגות.

"נָחָ֤שׁ": כידוע, לנחש יש ארס חם. חמימות מבטאת חיבה כלפי דבר מסוים.
פתאום, אחרי מחשבות מוטעות והרגשת נחיתות, אפשר להרגיש חמימות ושאיפה לדברים.. קצת אחרים. יש יותר ויותר חמימות למה שהעולם מציע לנו.

"שָׂרָף֙": אוטומטית כשיש חמימות והתעניינות לדברים שהעולם מציע, מהצד השני, יש פחות התעסקות ושימת לב לעניינים שהנשמה רוצה. המשיכה לקדושה ולאלוקות "נשרפת" ולא נותר ממנה דבר.

"וְעַקְרָ֔ב": בשונה מהנחש, הארס של העקרב קר. העקרב מסמל קרירות וריחוק.
הכל מתהפך, ובמקום חמימות לרצון הנשמה וקרירות להצעות של העולם, נוצר המצב ההפוך. קרירות לרצון הנשמה וחמימות כלפי הצעות העולם.

"וְצִמָּא֖וֹן": אחרי שהות ארוכה ומייגעת במדבר, מגיע תור הצמא. רצון לכמה טיפות של מים שיחלחלו לתוך הגוף וישפרו את המצב.
כאן יש נקודת מפנה שרוצה לסדר את המצב.
מתישהו, נהיה כבר נמאס מלהסתובב במדבר בין נחשים ועקרבים. הגיע תורם של המים לעשות את שלהם.
הצמאון מסמל את הרצון לחזור ל"ישן והטוב". למקור שממנו הגענו, לסביבת הגידול הטבעית שלנו שהכי טובה לנו.

"אֵֽין־מָ֑יִם": אך במדבר, לא תמיד אפשר למצוא מים. לפעמים, יש מצב יותר גרוע של אנשים שנמצאים כל כך הרבה זמן במדבר, והם מרגישים צמא, אבל לא יודעים מה הם צריכים.
הם לא מכירים את התחושה של הטיפות הרטובות האלה שמחיות את הגוף ונותנות לו להמשיך לעמוד.

ממה הכל התחיל?
מהמחשבה הזאת שהמדבר הוא גדול.
אם נזכור שלא צריך להחשיב את העולם כגדול, אלא הגדולה האמיתית נמצאת בנו, בזה ש"אתה בחרתנו מכל העמים.. ורוממתנו מכל הלשונות" נראה שהכל "קטן עלינו" (ולא רק הבגדים מאז שהשמנו בבידוד, הא?)

יקרה, את גדולה, את ענקית, את מייצגת את הדבר הכי גדול וטוב שיש!
קיבוע נמצא בשיניים, וצמצום זאת פעולה חשבונית.
את חלק מהדבר הכי ענק שיש.
תהיי גאה בערכים שיש בך, כי הם לא נמצאים בשום מקום אחר.
תהיי גאה בדעות שלך, במעשים שלך, ובהתנהגות שלך! את מייצגת את העולם הגדול, את האיכות האמיתית שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר!
אל תראי שום תראי שום נחש ושום עקרב ממטר! פשוט תמשיכי להקרין את מה שיש בך החוצה:) ככה עוד אנשים יזכו לצאת מהמדבר ולהרוות את הצימאון.

גוט שבת, נ.ב בטיולים תזהרו לא להפוך סלעים, עלולים להיות שם נחשים ועקרבים:)
*מקור: ליקו"ש חלק ב'.