עוד ריקוד אחד

סי…פור.
הוא שוב פעם יושב על סלע. הגלים מתנפצים תחתיו, מלח ומים.
יושב. בוהה.
רוח קרירה של ערב עוטפת אותו בחיבוק מצמרר. הוא נרעד. ממשיך לשבת.
קולו של הטבע שואג לו בפנים.
לא יכול להקשיב. לא יכול שלא.
שפה ננשכת, פנים מתעוותות וכפות ידיים סוגרות על אפרכסת.
שקט, טבע. שקט, יקום. שקט.
לא יכול לשמוע.
לא יכול.
לא.
–
מאז ומעולם היה סׇאיוֹ נחשב כשונה.
דיבוריו היו אחרים. מחשבתו הפוכה. לבו רך. עולמו בעל כנפיים.
מאז ומעולם אהב סאיו לרקוד על היקום.
לא, אין הוא חובב מעגלי קלמטיאנוס, מחולות עם ופיזוז רעשני בחוצות.
סאיו סלד מכל זאת.
ריקודו נבדל. לא גוף היה בו, כי אם נשמה.
בכל פעם בה התמלאה נפשו ברגש, במחשבה או בסער. בכל פעם שקולות טבע ולב ליטפו או שרטו את אזנו, היה לוקח את כן העץ, פורש יריעת בד לבנה. זורק עליה צבע, משרטט בה עצמו. מטביע מילים, ורגש. יוצר שיר מאותיות, בכי מצבע.
אנשי העולם התהלכו סביבו. הביטו. לעגו. לא הצליחו להבין.
סאיו היה מביט בהם, רואה ולא רואה.
מחייך אל תוך עצמו.
יודע שאין דבר היכול להכניע נפש רוקדת, דרך אמן.
חשב כך, לפחות.
–
יום אחד הכל התהפך.
רוחות אפורות ריחפו בשמים, וערפל נגע בארץ.
את מקומם של בני העיר ומושלם, תפס כח חדש.
חיילים שחורי מדים, שקופי עין, הועמדו בכל קרן רחוב. גדרות תיל גבוהות תחמו שטח מחייה. על שטיח רחב, יוקרתי, צעד אחד, פניו נוקשות. מקבל באדישות כתר מלכות.
העיר כולה נתונה הייתה תחתיו. שליט עריץ. דיקטטורה.
חוקים חדשים נפרשו על אדמה. אין יוצא מהם. יש בא.
בני העיר נדהמו, חשבו על חוק, הבינו מה עומד מאחוריו. הצליחו לשמור עליו.
סׇאיוֹ לא.
ריאליזם נוקשה. נטול סיכוי.
–
המרפסת הרחבה השקיפה על העיר כולה. לוגיסון התרווח בכסאו, חיוך הנאה התפשט על פניו. "ראו מה יפה היקום תחת חוק עיוור", התענג מול שומרי ראשו השתקנים. "מה יפה העולם כשהוא חסר מעוף, כמה נאים האנשים כאשר אין דמעה פוגשת בם- – -"
כזה הוא היה, לוגיסון.
מעריץ שכל, הופכו לאליל. מתעב רוח. רגש.
חלומו, אותו רקם שנים רבות, התממש: עולם נטול כל אלה.
לקח זמן, הרבה זמן, עד אשר הצליח לשלוט על הדמעות, לחנוק את היכולת לצבוע, להרוג את האפשרות לכתוב.
ומשהצליח- לא היה מאושר ממנו.

לוגיסון רצה להיות היחיד שיכול לרקוד.
היחיד שיכול, ולא עושה זאת.
–
העולם המשיך כרגיל אצל כולם.
בתחילה נדהמו האנשים מחסרונו של הבכי, מהסדר המופתי שאף אחד לא הצליח להפרו.
הם התרגלו. הולכים ביושר. כבולים לחושך. נהנים ממנו.
חיים.
אבל סאיו… שונה היה, מאז ומעולם.
לא יכול להתרגל לחושך. להיעדר הדמעות. לחוסר היכולת לשיר.
נפשו התמלאה, הוצפה, ביקשה להשתחרר, לצאת לריקוד.
הוא אמר לה לא. מצביע על חוקים. על גדרות תיל.
היא סרבה. התחננה. השתוללה.
הוא כאב לה לא.
היא שתקה.

מושל העיר ראה כל זאת, מחא כף.
את רוב הרגשות מחק. את הכאב השאיר.
עונש לנפש חולמת.
–
הוא שוב יושב על סלע. מול הים.
הטבע והרגש גואים בו. שלוחי נפשו.
הקולות להם הקשיב תמיד נעשו מסוכנים.
'איך אפשר', רצה לצעוק אל ארמון הזהב. על היושב בו. 'איך אפשר ליטול מאנשי חיים את חיותם, לגזול גוון וחומר מבני הצבע?'
הוא לא צעק. הוא גם לא בכה.
אסור.
מותר רק לדבר, עניינית. מותר לעשות, לפעול. לסגוד לעבודה עיוורת. לחיות רק הגיון נורמלי.
וסאיו…
סאיו היה מעל הנורמה. רתוק לקונסטיטוציה מופרכת.
החשק לגשת אל עצמו ולהרגיש, שרף בו. עיניו, חסרות הדמעות, צרבו. קולות הטבע המשיכו לרחוש, להחריש אזניו.
ורק המזוכיזם בו לקה פתע מכריח אותו לשבת, לצפות בגלים, לתת להם לגאות בו. להטביע.
ולשתוק.
–
אי אפשר לשתוק מדי הרבה זמן.
סאיו מגיע לתובנה הזו כשקרן הברזל נשלחת להחליק את עיניו.
בכהות הוא מביט החוצה, בעד חלון רחב.
גדרות, שומרים.
שומרים גדרות.
פעם הייתה פריחה, ופרפרים הגיעו למצוץ צוף. פעם. הפרחים נקצצו. פרפרים מתו. היום הכל אפור.
עכשיו הוא צריך לחוש עצב. אולי לדמוע.
אחח. לא. לא לדמוע. קרני הברזל חודרות אל ביתו. מעלימות כל זהרור מעין. יש מאין. לא לדמוע. לא!
העצב שנולד בו מת. מוחלף בכאב. שוב כאב.
מתי התפלל שלא להרגיש?
התשובה צובטת. צובטת כל כך. צובטת, ומכאיבה.
והעינוי הזה הופך להיות בלתי נסבל.
כשהוא מדחיק כל רסיס הגיון, ממהר סאיו אל החדר הפנימי. זוחל אל מתחת למיטה. מוציא פיסת בד נקייה, שק צבעים ועיפרון.
מעמיס את התכולה על גבו. יוצא את הבית.
הרחוב קר, כמו האנשים שצועדים בו. סאיו הולך מהר. מאד מהר. וכשגדר התיל מתקרבת, הוא פותח בריצה, מתנגש בה בעוצמה. בני אדם נעצרים. מביטים באיש הקטן שלוקח פסיעה לאחור ומפיל עצמו על הסורגים. איש קטן משתחל בחור הנפער בחומת הברזל, לא מתקפל תחת סיבי מתכת משוננים. אזעקה מייללת. אורות מהבהבים.
שחורי המדים נעתקים ממקומם, נאבקים בחוטי ברזל שורטים. דולקים אחר איש-כאב.
סאיו רץ.
כוח פיזי לא היה בו אף פעם. לב ונפש, טבע וכאב, כל אלה דוחפים אותו, מעניקים לו יכולת לדהור.
והוא דוהר.
אינו מודע לחומה שהחלה להיסדק בארמון הזהב. לאחד שעומד בו, מבוהל.
–
יריעת הבד פרושה על החול.
כעת סׇאיוֹ לבד, אך הרעש המתקרב אליו אומר לו על סוף.
הוא רוכן. מלטף את החומר.
חיילים מגיחים אל שדה הראייה שלו. מאגפים אותו. שלושה מימין. שלושה משמאל. ארבעה מאחור. צועקים אליו להפסיק.
הוא לא שם לבו אליהם.
טובל אצבעות בבקבוקוני הצבע, מטביע ידיו על האריג. נשימותיו מהירות. רגש זוחל אל תוך תוכו, לאט לאט.
שקופי עין סוגרים עליו. מאיימים. אם לא יחדל עכשיו, קרני הברזל תישלחנה אליו. תצבוטנה עד מוות.
זה לא אכפת לו, בכלל.
ימים קשים מוצאים מקום להתפרץ, ידיו מלהטטות בין הגוונים. לבו רוקד. נפשו שרה. התמסרות לרגע אמיתי. התמכרות.
הדמויות סביבו עומדות דום. מחכות להוראה אחת שמשום מה מתעכבת.
סאיו ממשיך לחולל. מזיע כולו. רוקד את הכאב. צובע את השקר. מחבק את עולמו ששב.
ופתאום מתמלאות עיניו דמעות.
הוא בוכה.
ידו פוגשת ביהלומים על ריסיו. אצבעו טובלת בהם. משרטטת אות על החול. שיר נכתב. טיפות יפות נושרות עליו, מעניקות משמעות למילים. מפריחות אותן לשמים.

דמעות זה כבר יותר מדי. לוגיסון מתפרע במרפסת. מודע לעמלו המתמוטט. "תעצרו אותו", צורח. "תפגעו בו".
קרני הברזל פוגעות בסאיו. האיש הקטן מתנודד על מקומו, ונופל. הכאב המוכר זוחל אליו. נוראי. עוקר כל טיפת כח.
…ובבת אחת חדל.
רק שליט העיר ידע: קרני העונש אבדו מכוחן. מקומו כאן הוא עניין של שעות בודדות.

בני העיר מקיפים את הארמון, צועקים. אש בעיניהם. קרני ברזל מנסות לשווא לדכא רגשות. קורסות מחוסר תמיכה.
רחוק משם, על יד הים, שוכב אדם. אותיות דמע מעופפות מעליו, יצירת חייו בוהקת מאור השמש.
שני חיילים רוכנים אל האיש הפצוע. פניהם רכות, שבילים קטנים סלולים עליהן. חדשים.
העולם סביבו מתעמעם. "ר…קד..תי". קולו מרוסק. שברי חיים בו.
רקדתי.
לחישתו מהדהדת ביקום. הולכת מגלי הים אל העיר הצבעונית, עוברת דרך ארמון חרב ובית ישן. משחוזר ההד אליו ומחשיך לגמרי את האוויר ואת המילים, נעים שחורי המדים: "יצרת שוב, חיים".
–
תודה, אבא, על היכולת לחזור שוב, וליצור סיפור ממילים, בכי אפור.
ובבקשה, תן לי עוד פעם ליצור חיים. לדמוע על כבלים. לרקוד את הכאב. לרקוד עד עולם. ואולי… לרקוד גם… בלעדיו. תביא את היום בו אוכל לחבק עולם, ולהיות בו.
.