עוד דקה

18:00
הוא מביט בקובית הקרח, בשלולית שהולכת ומתפשטת תחתיה. כשהקרח יפשיר לחלוטין, זה יהיה הסימן שלו.
18:01 הוא מתבונן שוב ושוב בעיניים כלות, עוקב בחרדה אחר הקרח הנמס לאיטו, השלולית סביבו הולכת וגדלת וקובית הקרח הולכת וקטנה.
18:03 עוד רגע עובר, ועוד שניה חולפת, הוא לא רוצה שזה יקרה, הוא מבין שברגע שהקוביה תעלם, הנורא מכל יקרה. אז הוא מנסה לדחות את הקץ, אבל כיצד?
18:05 הוא מביט שוב ושוב בקוביה הנמסה לאיטה, מרגיש שגם הוא לאט לאט נמס, אין לו כוח יותר. הקוביה הגיעה לחצי מגודלה המקורי, הוא לא מאמין שזה קורה.
18:07 הוא מביט בה בחרדה הולכת וגוברת, לא מסוגל לראות את זה קורה, השלולית גודלת עוד ועוד והקוביה הולכת ומצטמצמת.
18:08 לא, הוא לא מסוגל לראות את זה קורה, הוא עוצם את עיניו בחוזקה, מנסה לדחות את הקץ. אבל כאילו שאם הוא יעצום אותם, תהליך ההפשרה של הקוביה יופסק לחלוטין.
18:10 הוא פותח חצי עין אחת, פותח גם את השניה. זהו? זה נגמר? לא נשאר ממנה אפילו שריד אחד קטן? אנחה כבדה פורצת מפיו, הוא מבין שאין ברירה, הרי זה הסימן שלו, שלהם. הוא ניגש לאיטו לפינת החדר, כאילו צועד הוא אל הנורא מכל. הוא מרים את התיק השחור שהיה זרוק בצד. הוא פותח את הרוכסן לאט לאט, כאילו מנסה לדחות את הקץ. הוא עוצם את עיניו, שפתיו מלחשות תפילה קצרה, מוציא את הספר מהתיק עוד יותר לאט, ומתיישב ליד השולחן.
18:13 אין מנוס, הוא מבין, מוכרחים להתחיל ללמוד למבחן במתמטיקה.