ספירת האומר

אביתר מספר

ימי ספירת העומר בעיצומם, ואני מוצאת את עצמי מחפשת איך להבין טוב יותר את עניין עבודת המידות ואת הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך".
מאוד רציתי לפתוח קבוצת דיון בנושא עם הבנות היקרות שלי, והחלטתי לעשות מעשה.
לקחתי דף ועט והתיישבתי לכתוב.
לאחר שסיימתי וראיתי כי טוב, הכנתי ארוחת ערב קטנה ומפנקת, וקראתי לכולן לשולחן.

"יש לי משהו להקריא לכן" אמרתי בשביעות רצון.
"יש!" אומרת אחת מהן "עוד פוסט?"
"לא מתוקה" אני מפתיעה אותה "הפעם כתבתי משהו רק בשבילכן! וכשאסיים אני רוצה שנדון עליו"
ומבלי להפסיק יותר מידי אני מתחילה בפאתוס:

כמה אהבתי אותך, אח קטן. עיניך הגדולות היו מביטות בי תמיד בהערצה חסרת מילים.
תמיד רצת אלי כשנכנסתי הביתה, ואני הייתי מרים אותך אל על, ומטביע במצחך הקטן נשיקה חמה, ואתה היית צוחק, מושך בשערות זקני, ואומר: אביתר! אב-י-תר… אני אוהב אותך, אח גדול שלי.
קשה לי להאמין שאני כותב זאת בלשון עבר.
עבר שאיננו ולא יחזור עוד לעולם.
צחוקך המתגלגל לא ישמע עוד בין חדרי הבית, ועירנו כבר לא תראה אותך רץ ברחובותיה.
אסון פקד את משפחתנו.
אסון שאין כדוגמתו, שהשאיר אותי בודד, עצוב, חסר בית ומשפחה, עם חלל גדול בנשמה.
הכל התחיל באותו יום מר ונמהר.
באותו בוקר נשמעו דפיקות בדלת ביתנו.
אבי היקר והאהוב ז"ל מיהר לפתוח, ולנגד עיננו המופתעות, ניצב איש במדי מלחמה.
מבין גושי הבוץ שנקרשו על שערות ראשו, אפשר היה להבחין כי הוא ג'ינג'י. בגדיו היו קרועים ומלוכלכים, ובאויר סביבו נישא ריח חריף של אבק וזיעה.
"היכנס", אמר אבא הצדיק שלי, מכניס האורחים, שלעולם לא משאיר יהודי רעב.
"בטח לא הספקת לאכול ארוחת בוקר", אמר לו אבא, ובטרם קיבל תשובה, אותו חייל כבר מצא את עצמו יושב סביב שולחן ערוך, ועליו לחם טרי, מעשה ידי אמא.
"תאכל, אחר כך תדבר" האיץ בו אבא לאכול.
החייל נטל ידיו, ברך ואכל בתאבון. ניכר שזה זמן רב לא נזדמן לפיו דבר מאכל.

אחי הקטן הסתכל בו בעיניו הגדולות בסקרנות ילדותית.
אמא בצניעותה, עמדה בפינת המטבח והקשיבה משם בענין למתחולל סביב שולחננו הצנוע שבסלון.
"אני מפקד בצבא" פתח האיש את פיו סוף סוף. "מבוקש על ידי הפלסטינים. כבר זמן רב שהם מחכים לרגע בו יוכלו לשים עלי את ידם. ואז… עדיף שלא לחשוב מה יהיה אז…"
הוא השפיל את עיניו הכחולות למטה, ולאחר שתיקה קצרה המשיך.
"כידוע לך" הוא הישיר אל אבא מבט, "זה זמן רב שהפלסטינים אוסרים עלינו לשאת בארץ נשק ממקום למקום, ועל כן נאלץ אני להסתתר ולברוח, שלא יצליחו לתפוס אותי. כך אני נע ונד כבר כמה חודשים, כשלגופי בגדים אלו בלבד". הוא הצביע על בגדיו המרופטים.

רחמיו של אבא נכמרו על אותו מפקד צעיר. למרות עליבותו הרבה, ניכר עליו שגבר נאה הוא.
מתחת לכל שכבות הלכלוך, יכולנו להביט בעיניו האמיצות ולראות את כנותו.
"עכשיו, בקשה לי אליך" – הוא פנה לאבא ישירות.
"שמעתי כי נשק של המדינה הופקד אצלך למשמרת, באישורם של כל הגורמים המתאימים" הוא הנמיך את קולו, כנראה חשש ממאזינים לא רצויים.
"אני יודע שאינך מכיר אותי ממש, אבל אתה חייב לסמוך עלי.
אנא, אני חייב לשאת עלי נשק כל-שהוא, על מנת להתגונן מפני מבקשי נפשי. גם מטלה סודית עלי לבצע- מטעם השלטונות. איני יכול לפרטה כאן. עלי לצאת מייד לדרך. התוכל לתת לי את הנשק ממש עכשיו?".
אבא נאלם דום. הוא הלך בזריזות למטבח, והסתודד עם אמא זמן רב.
מן הסלון יכולתי לראות את תנועות פניה וידיה של אמא, ששידרו חוסר שביעות רצון.
לאחר כמה דקות שנדמו כנצח אבא חזר, כשבידיו כלי הנשק הקטלני, הניח אותו בידיו של האיש, ברך אותו בברכת כהנים, ושלח אותו לדרכו.

כאן השתנו חיי לעד.
מאוחר יותר, הבנתי כי מעשה זה היה צעד שאין ממנו דרך חזרה.
לא עבר זמן רב, והם פרצו לביתנו, בצרחות מקפיאות דם, כשבראשם מפקדם. "דוגי" הם קראו לו.
הם חיפשו בכל פינה, והרגו כל מי שנקרא בדרכם.
בעיניים כלות ראיתי את כל בני משפחתי בפעם האחרונה…

איכשהו הצלחתי לברוח. רק ה' יודע איך.

כמו אחז אותי טרוף רצתי ברחובות, מתחמק מהטבח המשתולל בעיר. בזוית העין ראיתי אותם פורצים לכל הבתים בעירי האהובה, וקוטלים את יושביה.
לא נותר לי אלא לחפש את החייל הבודד ההוא, את אותו מפקד ג'ינג'י ששיבש את חיי, ואת חיי העיר נוב כולה.
ומצאתי אותו. מתחבא בדרכים, עדין מאובק ונודד, עם הנשק הקטלני חגור למותניו. הנשק שקיבל מאבא.
מאבא שלי הצדיק והאהוב, הכהן הגדול – אחימלך זכרונו לברכה.

"אז זהו בנות" אמרתי להן, כשאני רואה את עייניהן קרועות לרווחה "תם הסיפור ונשלם. אך זה לא סתם סיפור שבחרתי לספר לכן. זוהי מציאות חייו של דוד המלך עליו השלום".
"תקשיבו טוב" הוספתי "יש לי עוד משהו קטן להקריא, שזהו בעצם המוסר השכל והמטרה שלשמה ישבתי לכתוב את הסיפור. אז ככה:
"למנצח משכיל לדוד, בבוא דואג האדומי ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך". (תהילים נב').

"דוגי" בסיפור שלנו היה דואג האדומי שבא להלשין על אחימלך שקיבל אליו הביתה את דוד, ונתן לו לחם וחרב.
הפלסטינים בסיפור שלנו – הלא הם הפלישתים – אויביהם המרים של ישראל בשנים ההם.
על הלשנה זו, נהרגו כל כהני העיר נוב, הם נשותיהם וילדיהם הקטנים. כולם.
רק אחד מבניו של אחימלך ניצל – ושמו אביתר. הוא זה שסיפר כאן את כל הסיפור שהקראתי לכן.
כשכתב דוד המלך בספר התהילים (בפרק נז' פסוק ה'): "שניהם חנית וחיצים ולשונם חרב חדה" הוא לא התכוון רק למשל ולמליצה.

יתכן שדואג לא דמיין לעצמו את מסע ההרג שיתרחש כתוצאה מדיבורו. הוא רק רצה "להתחנף" קצת לשאול המלך, ולהראות לו כמה נאמן הוא.
אך מילים – יכולות להרוג. כן, להרוג ממש.

אנחנו עכשיו בימי הספירה, בה מתו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. חשבתי הרבה על מה נדון כאן הערב, והחלטתי שהנושא יהיה לשון הרע. מה אתן אומרות?" אני רוצה לשמוע את דעתן.
"אמא, כתבת מהמם" הן אומרות כמעט במקהלה.
"תודה אהובות" אני מחזירה,
ואנחנו מתחילות בדיון בנושא הכל כך רלוונטי לכולנו.
כל אחת חשבה בקול איך היא יכולה להשתפר, מגדולה ועד קטנה כולל אני כמובן.
דיברנו המון, הרבה ממה שנאמר אישי, כך שאני מסננת…
קיבלנו החלטות טובות, והיה נפלא ומפרה.
ואז הבת שלי שואלת אותי: "אמא, למה שלא תעלי את זה לאתר?"
האמת, לא הייתה לי תשובה. למה לא בעצם?
אז הרי הפוסט החדש לפניכן. תהנו!
והכל בזכות הבת שלי.