סיפור-4

אם היית מתחילה לכתוב סיפור או אפילו ספר…:)

על מה הוא היה?

דמויות?עלילה? יש לך כיוון?

ספרי לנו עליו.

אם אפשר.. תספרי אותו. או לפחות תתחילי;)

נפלתי מהירח
היא יושבת
ומביטה בעצמה
עוד לא התרגלה
"למראה החדש"
כך אני אראה?!
זה יהיה לנצח
היא חושבת/קובעת
תמיד אשב כך
לא אוכל לקום
ללכת
לעמוד
לשבת
דברים שהיו לי עד כה
רגילים
פשוטים
עד עתה
היא מנסה לעכל
ולא מצליחה
עיניה רטובות
הדמעות
כמו נחל
זורמות
לפתע
הרגשה מוזרה
חשודה
מסוחררת
מובהלת
היא זועקת
מה קורה לי?!
כואבב לי
מסוחרר לי
אמאא

יעל
הסיפור חיים שלי.
אפחד לא יקנה אותו, כי אין שם שום דבר מעניין. זה יהיה בערך –
קמתי, אכלתי, ישנתי.
קמתי אכלתי ישנתי.
הייתי על במחשב.
קמתי אכלתי ישנתי.
נכנסתי לאתר
קמתי אכלתי ישנתי
וחוזר חלילה

פנקס עם נקודות
על עצמי. כן. יש לי סיפור, מעניין מאוד. יש לי רצון חזק מאוד לשתף.

לא יודעת ממה הוא נובע, אבל הוא חזק מאד.

ואם אני רוצה באמת, אני יכולה להתיישב על משהו ולכתוב אותו יפה. (אני חושבת..)

נו אז מה הבעיה? למה אני לא עושה את זה?
אוףף באמת למה?
אולי כי–
אני
אהממ
אסור לי.
החיים שלי נוגעים לחייהם של כלכך הרבה אחרים שממש לא היו רוצים שהם או סיפורם ייחשף.

ואני, תקועה שם. במקום שרוצה לצעוק ולהוציא הכללל אבל צריך לשתוק בהכנעה.

ברצינות?! לשתוק בהכנעה?? אני? הכנעה? פחחח מתי נכנעתי אי פעם? אה עכשיו, איזה קטע…
אוף רציני שזה נורא.
לא יודעת מה נורא.
אבל זה נורא.
הכל.
המצב, ההרגשה, הסביבה, הכל!
לפעמים, בלילות, אני בוכה כל כך חזק, ופשוט מבקשת גאולה.
דורשת!
כי זה הדבר היחיד שיכול להציל אותי ואת כולנו…
אבל זה רק כשאף אחד לא שומע. לפעמים, מרוב שזה בקול, זה בשקט. מכירות את זה?
טוב עזבווו
יואו איזה פוסט מוקרץץץ
כאילו, אני לא מפסיקה לספר לכן, שאני לא יכולה לספר…
פרדוקס למהדרין.
אבל גם להסביר למה אני לא יכולה להסביר זה סוג של שיתוף. אז תודה שהייתם איתי, נשתמע לאב יו ביי ביי

כזו אני, זכותי
יש לי עלילה והאמת שכבר ניסיתי לכתוב אותה אבל לא ממש הלך…
זה ישמע מוזר אבל אני רוצה לכתוב את הסיפור שלי. אני חושבת שהוא גם יחסית נדיר כי זה לא משהו שקורה לכל אחת.:
התאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית. בכללי אני מרגישה כבר הרבה זמן שיש בי רצון מאוד גדול לספר לעולם על הסיפור שלי.

ברור לי שזה קורה לעוד בנות, אבל אני חושבת שיחסית זה לא אחוז גדול,

אבל הסיבה העיקרית היא שאני מאוד מאוד רוצה לחלוק את הסיפור הזה. מין פיצוי על התקופה הקשה שעברתי.
והאנונימיות של האתר היא בול בשביל זה, כי אסור לי לספר עלזה בכללי
אז הייתי מספרת על כל הקשיים שבאשפוז, אחריו ובעיקר בעיקר לפני, שזו תקופת השפל של חיי.
הייתי מספרת על אין סוף ההארות והתובנות שזכיתי ונפלו בחלקי.
הייתי מספרת על כל מיני חוויות מרוממות שחוויתי,

במחלקה בעיקר – סצנות שככל הנראה רובכן לא חזיתן, וגם על חוויות אחרות לפני אחרי ובאמצע שיכול להיות שאתן מכירות אבל אני רוצה לספר.
הייתי מספרת על הצורה המדהימה שבה תוך חצי שנה הקשרים שלי עם העולם כולו השתנו.

אם זה בטיפול ואם זה בדברים פשוטים לכאורה בקשר עם ההורים שלי שהשתנה לבלי היכר, וגם עם החברות
הייתי מספרת לכם על מצב די הזוי שבו לאחר חצי שנה ,

עם תהליך כמובן, נהפכתי לבן אדם חדש, אחר לגמרי לגמרי. וזה כולל את ההרגשות, הרצונות, השאיפות והמחשבות. וכן גם הצד הרוחני – לטוב ולמוטב.
והייתי מספרת לכם על סיפור הצלחה אחד גדול, של בן אדם שיצא מאפילה לאורה.
(ולא כי אין קשיים. יש והרבה. אבל עכשיו אני חיה)