סיפור חמוד שעלה לי לראש כשלמדתי בזום.. קחו בחשבון שזה מזמן

לייקי העייפה גררה רגליים לעבר האוטובוס הפנימי השני להיום. הדלתות נפתחו והיא נכנסה פנימה מעבירה את הרב קו במכונה של הנהג ומנסה לצלוח את ים האנשים לעבר הקצה של האוטובוס.

היא עוברת את שורות המושבים של הגברים בחוסר נוחות מסוים, מנסה לשמור על צניעותה וגם על תיק הצד שלה (שגדוש בכל העלונים וכרטיסי משיח ששטערני דחפה לשם) שנתקע בכל מכשול אפשרי (כמעט).

מבטה נע בחלל האוטובוס לוכד מקום ישיבה פנוי ליד בחורה בית יעקובית אחת לפי לבושה. לייקי מיהרה לשם מתיישבת באנחת רווחה חרישית, נותנת מנוחה לרגליה היגעות מלימוד הריקודים לפסטי השנתי של הסניף שלה.

הנסיעה הביתה מפה 10 דק' יש לה מעט זמן לנוח. לנוח היא חושבת בארוניה נזכרת במה שנאמה להן המדריכה באחות בקשר למבצעים באוטובוסים וכיוצא בהם.. אבל אין לה טיפה אחת של כוח (ורצון) להסתובב ולחלק כאן כרטיסי משיח לנשים הלא שומרי לע"ע מול העיניים של כל הבחורות מסמינר בית יעקב שגודשות בשעה הזו את האוטובוס העובר בשכונה החסידית בפאתי אשדוד, כך שהרעיון הזה נשמע לה בלתי מתקבל על הדעת, וללייקי בכלל לא מתחשק לשמוע מאחורי הגב את הליחשושים שלהן על חב"ד, מבצעים בקניונים, משיח וכולי. מזה יש לה מספיק בבית.

וכשהיא חושבת על הבית היא מקווה שזושא ודוד לא יגיעו היום כי מתחשק להם לנצל בבית דווקא את השעות החופשיות שלהם מהישיבה.. נמאס לה מהוויכוחים הבלתי נגמרים ומכל החיצים שהם תוקעים בה כל רגע על התהליך הזה שעברה כבר לפני שנה. מספיק קשה לה גם בלי זה.

היא צריכה לנצל את אחה"צ היום כדי להשלים את העבודה שלה בתניא. היא גם- – – חריקה נשמעה בחלל האוטובוס ולייקי כמעט נפלה. הנערה לצידה השתעלה ולייקי מילמלה אוטומטית "לבריאות", "תודה" חייכה הבחורה ולייקי נחתה סופית מעולם המחשבות, בוחנת את הנערה שלצידה במבט מתעניין.

"שלום, מאיפה את?" שואלת הבחורה בנעימות

"אאהם, מרובע ד'" אומרת לייקי במעט מבוכה, המקום הזה ידוע כשכונה סגורה של חסידות מאוד מסויימת שלא הכי אוהדת את חבד.. "ומאיפה את? איך קוראים לך?" היא החזירה בשאלה משלה

"אני גם מרובע ד', אני גרה ליד היסודי של בית יעקב החסידי. קוראים לי גיטי, אני מכירה אותך אולי? יש לך אחיות שלומדות שם?"

"לומדות שם 2 אחיות שלי" לייקי נושכת את הלשון "אבל לא נראה לי שאת מכירה אותי, אני לייקי בירנבאום"

"את לא לומדת בסמינר החסידי פה" גיטי ספק שואלת ספק קובעת, "אחרת הייתי רואה אותך, אני בכיתה ב'. "כן מהנהנת לייקי "גם אני בב' אבל אני לומדת בבית חיה בבאר שבע".

"אהה" פיה מתעקם בעניין, ש לך אחים שלומדים ב'תומכי תמימים'?" הצורה בה היא אמרה את המונח החב"די הזה קצת בידחה את לייקי אבל השאלה בכלל לא.

"לא, יש לי 2 אחים הם לומדים בישיבת גור בעיר".. היא מקווה שהנערה לצידה בעלת מספיק טאקט כדי לא לחקור אותה למה אחים שלה לומדים בגור ואחיות שלה בבית יעקב החסידי והיא נראת חב"דניקית ולומדת בתיכון חבד"י מובהק.. אבל מסתבר שגיטי בעלת טאקט בהחלט ולפיכך הן ממשיכות לדבר בנחת על המבחנים בתיכון, חברות, מורות וכל מיני נושאים ניטרליים.

לייקי מוצאת את השיחה עם גיטי די זורמת ונחמדה, והיה נראה שלגיטי השיחה נפצה כמה סטיגמות קודמות, כי כשהיא באה לרדת היא אמרה לה "היה מאוד כיף לדבר איתך, אם את גרה כאן נוכל להיפגש קצת מפעם לפעם"

"כן בהחלט" הנהנה לייקי "גם לי היה כיף לדבר איתך, להתראות" גיטי ירדה מהאוטובוס משאירה את לייקי לנסוע עוד 2 תחנות למקום מגוריה.

*

היה חם וגיטי כמעט הלכה בזיגזג מרוב התיק שהכביד לה על הכתף, כמהה להגיע הביתה ולשבת עם כוס מים קרירים וספר נחמד שהיא השאילה מהשכנה שבוע שעבר.

היא נכנסת פנימה מגלה את אחיה יושב ליד השולחן מול ספר פתוח. "היי מאיר, איזה יופי שבאת" היא קוראת בהפתעה "כן?" הוא מחייך. היא צוחקת לעצמה מכניסה את התיק הכבד לחדר שלה ולוקחת מהמטבח מים, זיכרון השיחה עם לייקי מאוטובוס מזמזם לה במוחה. 'לייקי בירנבאום, בירנבאום…'

"על מה את חושבת?" שאל אותה מאיר בהתענינות

"אההם שום דבר היא ממהרת להגיד ואז זורקת שאלה "תגיד אתה מכיר בירנבאום?"

"כן" הגבה שלו מתרוממת "מאיפה את מכירה אותם?"

"משום מקום" היא מצהירה "פגשתי את אחות שלהם באוטובוס, היא נערה חמודה בגיל שלי…"

"אהה" הוא מעקם פה.

"מה הבעיה?" סקרנותה מתעוררת

"שום כלום" מפטיר אחיה, מחזיר מבט לספר.

"מאיר?"

"אהה"

"בסדר" היא מתייאשת. פונה לחדר. המיטה מחכה לה תמיד והיא קיבלה את ההזמנה בכיף והתפרקדה עליה בפיהוק. מלא שאלות ואפס תשובות. היא מנסה לסדר את זה במוח. איך לשני בחורים מגור שלומדים בישיבה הטובה של אחיה יש אחות חב"דניקית? ולמה אחיה עשה פרצוף כששמע שהיא דיברה עם אחות של בירנבאום? ובאמת מוזר שהיא לא פגשה אותה עד עכשיו..

היא קמה באנחה דוחקת את השאלות לירכתי המוח, שיחכו לזמן אחר, מתאים יותר. כי עכשיו יש לה מבחן באופק והיא חייבת ללמוד.
————-

לייקי נכנסה פנימה מורידה את התיק ופונה למחשב נורת אזהרה מהבהבת לה במוח. לא ככה היא השאירה את המחשב אתמול, וגם כתוב פה שהוא נפתח לפני מספר דקות.. היא לא היתה פה ואמא שלה בכלל לא יודעת להשתמש במחשב הזה.

היא נכנסת לWORD, מחפשת את העבודה בתניא שהיא צריכה לסיים. העכבר נגלל למעלה, העבודה אמורה להיות בקטגוריה של 'מהזמן האחרון'. אבל היא לא שם, ולחץ החל לתפוס אותה. אין לה העתק לעבודה הזו והיא עבדה עליה שעותתת ואם זה נמחק הלך עליה!

היא נלחצה ממש, אולי אמא נכנסה ומחקה בטעות? לא זה לא הגיוני, חוץ מחוי שלומדת בסמינר ואין לה שום אינטרס למחוק לה עבודות מהסוג הזה, רק אחד נישאר לה, אח אחד גדול ונחמד שיודע את הקוד של המחשב, וגם יש לו סוג של אינטרס נגד עבודות כאלה… זושא (לא דוד הוא יותר מתון)!

היא רצה לסלון קולטת בזווית העין את אבא ואמא מדברים עם דוד. היא פונה למטבח רואה את זושא שותה מים, מביט בה במבט ערמומי. היא לא הייתה צריכה יותר מזה. "זושא,אתה נגעת במחשב היום?" היא שואלת בכעס עצור

"כן" היתה התשובה שנאמרה בשוויון נפש. כאילו לא הבין בכלל מה הבעיה במעשה עשה.

"זושא, אתה מחקת לי עבודה שאני צריכה להגיש מחר. אין לי העתק מזה, זה סוג של מצווה לגרום לי לעבוד קשה עכשיו כדי לשחזר עבודה שלמה שכבר כתבתי?" הוא פותח פיו לענות אבל היא לא מחכה לתשובה, יודעת שכל הדיבורים לחינם. לכן היא פונה לחדר לנסות לשחזר את הקובץ המחוק. מנסה להתעלם מהפרצוף שעולה על פניו של זושא שאולי אינו שמחה לאיד אבל הוא בטוח לא רחמים.

אוף! ואם היא לא תצליח לשחזר את החומר, היא תנסה להצטדק מחר בפני המורה…? מה היא תגיד לה? "אחי הגדול מחק לי את העבודה"..? 'טוב' היא קוטעת את עצמה, 'זה מספיק עד כאן'. אולי בסוף היא תגלה בכלל שהיא הצליחה לשחזר את הקובץ מהפח מיחזור.

הירח פגש אותה עצבנית לעת ערב וגם חוי. "לייקי, מה קרה?"

"כלום" היא ענתה בקול חסר שכנוע והסתובבה על מיטתה לעבר הקיר.

מוזמנות להמשיך בתגובות אם מתחשק לכן…