סיפור הנפילה

"כואב לי, עצוב לי לחשוב שזה מה שהסמינר חושב עלי"
מסתכלת דינה על המורה בעינים דומעות
"לא אני נמצאת שם אני מבטיחה למורה."
המורה מסתכלת עליה בעיניים מבינות היא כמעט מאמינה לה אבל רואה בעיניה את השקר הגדול את מה שדינה מסתירה מה שהיא מפחדת להגיד.

"המורה לוי תסתכלי הינה תמונה בה רואים את התלמידה שלך דינה
נמצאת בשעה 3 לפנות בוקר באיזה מקום מפוקפק עם בחורות מפוקפקות, זו הפעם השלישית שאני מקבל דיווחים כאלו, הפעם קיבלתי תמונה"
המנהל אומר את דבריו בחומרה
"הדבר הזה צריך טיפול! הדבר הזה לא ממשיך ככה התלמידה לא תוכל להמשיך כאן כרגיל נצטרך למצוא דרך לטפל בה בלי שהיא תודה בזה"

כבר שבועיים שהיא איתן והיא מרגישה כל כך כיף, קרוב, סוף סוף היא מרגישה שייכת לקבוצה.
ואז בשעה 7 בוקר היא קמה לסמינר ומראה כאילו הכול טוב, ולא קרה כלום בלילה.
היא מתקרבת בהתרגשות למקום המפגש כל היום חיכתה לשעה הזאת יש לה כל כך הרבה לשתף, לספר, להראות ולהראות ויש להן סך הכול שעה ביום ביחד. שעה ביום בלי מסכות בלי גבולות במקום בו היא מרגישה ללא מסכות.

"הנה זה פה אני רואה את המקום"
חיה לוי ובעלה צועדים לרחוב "אבן עזרא"
היא במתח היא כל כך רוצה שזו באמת לא תהיה דינה היא מקווה שזה טעות.
היא לא רוצה לראות את דינה בכזה מצב.
הם כבר שנה בודקים סביב החבורה הזאת שאף תלמידה שלהם לא שם ועכשיו דינה שם.

"יואוווווו איזה שיר מטורף לא עומדת ביופי אני שומעת בלופים!"
"יום אחד אני עוד אהיה כזו שכולכם תרוצו אחרי לבקש חתימה"
חיה לוי רואה ושומעת, ת'צרחות, ת'דבורים, ת'לבוש.
קשה לה להאמין שזו דינה המתוקה שיושבת בשולחן הרביעי, שמקשיבה ברתק לשיעורים שלה. מה זה השקר הזה בו היא חיה?? היא מסתכלת על בעלה
"מה עושים עכשיו? מה אני יכולה לעשות?"
והם מסתובבים בחזרה לכיוון הבית עם הררי מחשבות מעליהם ועיניים עצובות.

שבע בבוקר דינה קמה במהירות רק שאמא לא תשים לב כמה אני עייפה שבלילה לא הייתי חזרתי אתמול מדי מאוחר יותר מתמיד.
מתלבשת במהירות אבל מרגישה רעה, משהו מסריח לה. היא פשוט צבועה בבוקר דוסית של בית יעקב ובלילה בקושי חצאית יש לה.
אבל אין מה לעשות שם טוב לה, שם כיף לה, מרגישה שם בנוח שכל העולם הסתדר. היא כרגע מאושרת טוב לה וזה מספיק!
מזיזה הצידה את ההרגשה הזו וחוזרת לתחושות לזכרונות ולמראות למקומות שכיף לה להיות בהם. והולכת לכיתה כאילו כלום לא היה בלילה.

הן יושבות במעגל נהנות צוחקות, שרות מרגישות טוב עם עצמם דינה מרגישה שייכת עוד יומיים והיא כבר סופית בחבורה ואז ברגע שתהיה בטוחה בעצמה ובחבורה שלה היא תוכל להתחיל לעשות בגלוי מה שהיא מסתירה כל כך גם ביום.
סוף סוף היא באמת מעניינת מישהו ולא רק את עצמה.

ואז נעמה מגיעה בסערה היא ועוד מישהי שתיהן שתויות במצב אנוש.
נעמה מצביע לכיוונה
"את רואה? זאתי אמרתי לך עליה, מי שמנסה להיות בחבורה שלנו, שהיא חושבת שהיא מעניינת מישהו פה. היא בלי פלאפון,  בכלל לא מעניינת אותנו"
כולם מתחילים לצחוק ומסכימים עם נעמה, כן היא סתם תקועה סתם דוסית שמרגישה שווה.

דינה מורידה מבט מושפלת כולה ומתחילה לרוץ. היא רצה רצה לשום מקום.
שלא יראו אותה שלא יתפסו אותה בוכה. כל הדמיונות שלה נהרסו בשניה, כל מה שהיה לה נעלם. המקום היחיד שהרגישה בטוחה נעלם עכשיו בשניה.

חיה לוי צועדת עם בעלה שוב לאותו מקום למקום החבורה.
היא לא יודעת למה היא עושה את זה אולי רוצה לראות את תלמידתה האהובה במצב כזה נואש, או אולי תנסה לראות עם יש דרך לעזור לה היא לא יודעת למה אבל היא בכל אופן הולכת לשם.
ואז רואה את דינה רצה מולה מבוהלת לבד עם דמעות בעיניים לבושה כמו לא מי שנראית תלמידתה והלב שלה נצבט קשה לה קשה לה לראות אותה ככה.

"המורה מה קרה?"
דינה מסתכלת על המורה
"מה המורה עושה פה? עברת פה במקרה בכזו שעה?"
"לא דינה אני כבר יומיים שאני יוצאת בכזאת שעה בלילה בשבילך כי ידעתי שאת בחוץ בכזו שעה והיה לי קשה לחשוב על זה שאת תהיי שם.
"זהו המורה אני כבר לא שם סתם השליתי את עצמי שהן רוצות אותי.
אני לא באמת מעניינת אותן. אני מרגישה עכשיו נורא, אני באמת רוצה להיות טובה, אני רוצה בית של תורה. נכון המורה תמיד אמרה שאם אני עולה הוא עולה ואם אני יורדת הוא יורד? ואני לא רוצה שזה מה שיהיה, אני רוצה בית טוב המורה אני חייבת עזרה!"
מתחננת תמר למורה בעינים דומעות
"סליחה ששקרתי לך חייתי באשליה שרוצים אותי. תסלחי לי המורה?"
"דינה מה ניראה לך שאני לא אסלח לך? אני פה בשבילך וביחד ננצח כל מיכשול ונעבור את זה יחד. אני שמחה שתפסת את המצב.."

כעבור 6 שנים:

דינה ובעלה הצעיר יוצאים לסיבוב. זוג טרי נשוי ומרוגש הולכים להם בפארק.
דינה שמה לב פתאום על מישהי שמסתכלת לכיוונה כמה פעמיים
ומתקרבת עליהם
"את דינה?"
"כן את מכירה אותי מאיזה מקום אולי?"
דינה מסתכלת בפליאה על הבחורה נראית בקושי חרדית איך היא אמורה להכיר אותה
"אני נעמה, זוכרת אותי? היינו יחד באותה קבוצה שם ברחוב בלילות"
דינה מסתכלת. עוברת שניה והיא נזרקת לאחור לתקופה הזאת ללילה הארור של חייה לקשר עם המורה למה שבנה אותה אחרי זה. נזכרת בדקה הזאת שכל כך הרסה לה באותו הרגע אבל כמה דקות אחרי זה בנתה אותה לתמיד.

"כן ברור שאני זוכרת איך אפשר לשכוח מה איתך? מה אם כולם?"
"פסדר את יודעת כל אחת מצאה איזה מישהי התחתנה איתו, התגרשה, את יודעת איך זה. תגידי אפשר לשאול אותך איזה שאלה קצת אישית? איך את כזאת היום חרדית שמורה נשואה נראית מאושרת מה בנה אותך?
איך תפסת את עצמך? אני רוצה לדעת"

דינה מסתכלת על בעלה אין לה כוחות עכשיו לפתוח את זה אבל בעלה מכניס בה, מבט שהוא איתה והכול בסדר.
"את לא זוכרת את היום הזה שהגעת וצחקת עלי שאני מנסה להיות בחבורה שלכם ואתן לא רוצות אותי ואני סתם חופרת לכם ואין לי פלאפון?"
"כן זוכרת אבל איך זה קשור? זה היה סתם בצחוק יום אחרי זה הזכירו לי את זה וממש הצטערתי היית ממש אחלה בחורה היה איתך ממש כיף"
"אז זהו זה מה ששבר אותי זה מה שבנה אותי ההרגשה הזאת שאני לא באמת שייכת למקום שהרגשתי שייכת בנוח וטוב יצאתי החוצה בוכה עם ההרגשה עלובה ופגשתי את המורה שלי היא מי שעזרה לי היא תפסה אותי
ובזכות זה אני כאן נשואה מאושרת ובנויה"

דינה מסיימת את הנאום ומסתכלת על
בעלה הוא מחייך עליה שולח לה חיוך מעודד
היא יודעת שזה היה שווה שווה כל התקופה הזאת בשביל זה.
בשביל להעריך את המתנה הזאת.

סיפור ראשון שלי אשמח להערות שלכם!
תודה מראש!