סיפורה של שליחות/15

מישהו תמיד איתי

לפרק הקודם לחצי כאן

היא קמה באותו יום ברגל שמאל.

כשאת נמצאת במשך תקופה ארוכה מחוץ לבית והלב משתגע מגעגועים, לקום ברגל שמאל מפעם לפעם זה די מתבקש…

חברתה לחדר (שמארחת אותה בביתה) יצאה זה מכבר מהבית לעשות בגרות במגמות והיא… מוצאת את עצמה בלי מצב רוח. בלי חשק לעשות כלום. מכירות את זה…?

באותו ערב עתיד להיות טקס הסיום של כיתה י"ב. אמה לא תהיה שם וזה כנראה מוסיף למצב הרוח הקודר.

איכשהו מרחה כמה שעות מהרגע שקמה… (בינינו, כשיש סמארטפון, זה לא כל כך קשה..) לא נעים לומר, אבל לא, היא עדיין לא התפללה. אין לה כח ולא חשק… כבר אמרנו?

היא מתגעגעת. רוצה הביתה. ו…זהו. זה כל מה שמתחשק לה. שום דבר יותר.

הפלאפון מצלצל. היא עונה בחוסר חשק למספר בלתי מזוהה. "שלום, אני מדברת עם מושקי?" שומעת קול חביב מעבר לקו. "כן.." היא עונה, מקווה שמצב רוחה לא נשמעה מבעד לקולה. "שלום, מדברת מושקי מחנות תכשיטים. ההורים שלך רוצים לקנות לך מתנה לכבוד סיום י"ב, אז את מוזמנת לבוא לבחור תכשיט…."

בום. הלם. מאיפה זה הגיע פתאום? דווקא עכשיו?

"מושקי, את שומעת?" שואלת המוכרת החביבה. היא ממלמלת משהו כתגובה, מבטיחה לבוא בשעתיים הקרובות ומנתקת.

דמעות זולגות מעיניה. מצב הרוח מתחיל להשתפר. (מפתיע, אה?) איך, איך למען ה' זה הגיע דווקא עכשיו?! דווקא היום!!! דווקא בזמן הזה שאני מרגישה כל כך…. כל כך זקוקה לדרישת שלום חמה כזאת!!!!

היא ממהרת לקחת סידור ולהתחיל בתפילה, לפני שתרוץ לקחת את המתנה המרגשת.

אין ספק.

מישהו ראה את תחושתה ודאג שצלצול הטלפון יגיע בדיוק בזמן המתאים.

מישהו תמיד איתי.