תפריט
זה היה אתגר של סופרות ממש. עופר האיילים הציעה בפשטות:
קראת ספר ולא אהבת את ההמשך?
חשבת על תפנית שונה בעלילה?
נסי לכתוב את ההמשך בעצמך! וצייני כמובן באיזה ספר מדובר…
ובכן. יש לנו סופרת אחת ויחידה לאתגר הפעם! כל הכבוד.
ועוד אחת מהן שכבר העלתה בעבר פוסטים עם סיום אחר ל"ממלכה במבחן" ואתן מוזמנות להיכנס לתגית "ממלכה במבחן" ולראות את 8 הפרקים שפורסמו פה בשם "ממלכה במבחן – ההמשך".
ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!
צללית
רציתי שלייבי יפטר אחרי אל תסתר של ליבי קליין 
כן אני אכזרית… קראתי את מה שהיא כתבה שפשוט לא הצליחה להרוג אותו
אסתי מתעוררת באמצע הלילה. שומעת קולות מוזרים, של נשימה כזו מחרחרת, מהמיטה של לייבי.
"לייבי?" היא קמה בזהירות. מרגישה פתאום פחד איום שמציף לה את הלב ולא נותן לה לנשום.
היא מתקרבת למיטה של לייבי. הוא נושם בקושי. השם!! מתחשק לה לצרוח אבל היא מתעשתת במהירות. ככה היא למדה בבית הספר של החיים. היא מחייגת בטירוף 101 בטלפון הנייד. לייבי עדיין נושם, תודה השם.
"מגן דוד אדום, שלום." קול אדיב של מוקדנית עונה מעבר לשפופורת.
"תשלחו ניידת לפה! בעלי לא נושם. מהר בבקשה". אסתי מתחילה לבכות, היסטרית.
"גברת, תרגעי. איפה את גרה?" המוקדנית מנסה לחלץ ממנה פרטים.
"בואו לפה. בשמגר מול רב שפע". היא נושמת נשימות קטועות ורועדות.
היא מתקרבת ללייבי. השם, תעשה נס. בבקשה תציל אותו. היא לא מספיקה להתפלל הרבה זמן וכבר חבר'ה של הצלה שועטים לתוך הבית. היא יוצאת לסלון, מפנה אותם לחדר שלה ושל לייבי. שלא בטוח שהוא ימשיך להיות שלהם. אולי, חס ושלום הוא יהיה רק שלה. או יותר גרוע, שלה עם מישהו אחר. דיייי!! היא הודפת את המחשבות האלו מהראש. דיייי!! אסתי שומעת את הדיבורים מהחדר.
"תן שוק". התנשפויות מאומצות. "זוזו! שוק". בום.
"עוד אחד?" קול מהסס. אויי השם!
"תן! זוזוו!!" בום. אסתי מרגישה שהיא הולכת להתעלף. לאאאאא!!
היא שומעת דיבורים מהוסים. התנשפויות והתנשמויות. היא מנסה לעצום עיניים ולהדוף את הסצנות המפחידות שעולות לה בראש, אבל לא מצליחה.
אסתי לוקחת תהילים מהמדף אבל לא מצליחה לפתוח אפילו. היא בוכה בלי שליטה.
פרמדיק אחד יוצא מהחדר. היא מרגישה את הלב שלה הולם במהירות. הפנים שלו מצוערות והוא לא יודע מה לומר.
"גברת…" הוא לא יודע איך קוראים לה.
"ווינפלד". או שזה כבר לא ווינפלד? השם משפחה אחרי שהבעל נפטר חוזר לשם הנעורים?
"אה.. אנחנו ניסינו… אבל לצערנו הרב לא הצלחנו לעשות שום דבר". הוא לא יודע איך מבשרים כאלו בשורות.
אסתי פורצת בבכי בלתי נשלט. גועה בבכי נוראי. "לייבי!!" היא צועקת בפנים רטובות ואדומות. " לייבי, לאאאאאאאאאאאאאא!!!" הפרמדיק נבוך וממהר להעלם מבעד לדלת.
אסתי קמה באינסינקט לחדר. רואה את לייבי שוכב על הרצפה. מכוסה בסדין.
"לייבייי!!" היא רוכנת אליו. "לייבי אל תלך. בבקשה. לייבי אנחנו נגדל את נחמיה ביחד!!" היא מוסיפה בלחש. "ואת התינוק שבדרך. הוא יוולד יתום!! לא! אני לא מסוגלת לחשוב על זה!!" היא גועה בבכי. שומעת עוד בכי מהחדר.
היא ניגשת לנחמיה. "נחמיה." היא בוכה בלי שליטה. פתאום היא רואה בפרצוף של כל תו ותו בפנים של לייבי.
"מאמא בוכה?" הוא מושיט יד ומנגב לה דמעה. זה לא יעזור. יבואו עוד המון במקום. "איפה אבא? נאאמיה צה גיד בוקה טוב לאבא!" הוא צוהל.
"אין אבא, חמיה'לה. אין. אבא נפטר. אבא בשמיים." היא בוכה ובוכה ונחמיה לא מבין כלום אבא בוכה ביחד.
__ אין לי כח להמשיך אבל בראש שלי מתרקם המשך נחמד שאסתי תלד ותלך אחרי לידה להורים שלה כי חמותה לא תוכל או משהו ואמא שלה נהייתה הרבה יותר מקבלת וכו' ואז יהיה שם אקשןן עם אחים שלה ומלכי וזה… (היה כתוב שהם חושבים שהיא הרגה את התאום) וגם היא תתחתן שוב!! יאא אולי בהזדמנות אמשיךך
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
את חמודה… אבל קראת את ההמשך?
כאילו לי לא מסתדר ברמות שלייבי ימות…….
אבל מה באלך. אנחנו במדינה דמוקרטית…
ונראלי שגם אם אסתי לא הייתה יכולה ללכת לפייגא אחרי לידה היא לא היתה הולכת לאמא שלה… בשום מצב…. היא הייתה הולכת לגיטי שפירא אם חס וחלילה לא היה לה שום מקום אחר…. אבל לא לאמא שלה…. סליחה אבל אני לא מצילחה לדמיין את אסתי עם אמא שלה בכזאת חוויה….. גם אם אמא שלה וכל האחיות שלה יתנצלו ויהיו טובים… לב חרוש צלקות לא מתרפא במהירות כל כך ובטח לא לקשר כל כך….. אמא שלה אולי תעזור אבל לא עד כדי כך שהיא תהיה אצלה ואז הם ישלימו לא מסתדר לי…. וחוץ מזה באופי של אסתי היא תהיה כל הזמן בבית ואם תצטרך היא תבקש עזרה אבל בבית…..
קיצ' כתבת יפה… מחכה להמשך…
אמאלהההה
לא קראתי את הספר "אל תסתר" אבל הסוף שלך מושלם😍
בכיתי מהסוף שלך
את כותבת מהמם ומרגשש
וואו, צללית – את כותבת מדהיםם!! 💗
האמת שגם אני תכננתי לשלוח אבל לא הספקתי..
החלטתי לכתוב המשך לספר "אדמה פראית" של מ. קינן, למרות שממש התחברתי אליו. כלומר – סתם התחשק לי לכתוב על הרקע שלו, לא כי יש לי תלונה עליו או משהו.
"חווה"…
"גדליה". היא מרירה. הרוח נושקת לה על הלחי, רכה. משמיעה צרימה.
"מה שלומך?", שואל גדליה. נואש מלמצוא כיווני שיחה אפשריים.
היא מנידה בראשה: "חסרת לנחמהלה, היא כבר חגגה שלוש".
"שלוש?", הוא המום. מתי הספיקה הפעוטה לגדול?
מזווית עיניו הוא מבחין בחייל משועמם מפטרל בפינת הרחוב. הוא מביט לצדדים, מבוהל קמעא, ואז פונה בבהילות אל רעייתו: "אסור לנו לבלוט יותר מידי. בי לא יחשדו, אני לא נראה כמו יהודי", הוא החווה על ראשו המגולח ומדיו המתוחים, "אבל איתך.. זה כבר סיפור שונה".
"אתה לא נראה כמו יהודי?", היא שואלת בשקט, בכאב, "או שאתה גם לא כזה?".
בום.
קיפוד-קוצים מכווץ לו את הבטן, דוקרני. ייאוש קר, מאשים, מזדחל אל לבו. מרסק.
"אני התחרטתי, חווה. אין צדיקים גמורים עומדים במקום שבעלי תשובה עומדים. לא?", הוא אומר בקול חלש. מתיישב על ספסל סמוך, "אבל אני אבין אותך אם לא תרצי להמשיך את חייך", הקול שלו נשבר, "איתי".
היא מניחה ידיים על המותניים. "איך נפלו גיבורים, גדליה, איך?!".
הוא מעווה את פניו. "אני. מעדיף. לא – ".
"אני רוצה להבין, עכשיו. אחת ולתמיד. זה נכון מה שמספרים?", היא עקשנית, זועפת. לא מאמינה שזו האמת הכואבת על בעלה. "איפה העילוי השקדן שהיית?", היא מצליפה בלא רחמים, "לאן נעלם ה'תלמיד חוכעם' של העיירה?".
גדליה עוצם את עיניו. רק לא לכעוס גם כן. רק-לא-לכעוס!
"העילוי של העיירה נעלם", הוא אומר בקול רך, "ובמקומו הופיע גבר חזק, שנכשל, אמנם, אך נחוש להמשיך ולצלוח. יהיה התיקון קשה אשר יהיה".
היא מתרוממת מן הספסל בחדות. "אני לא יכולה להמשיך לחיות עם גוי". היא רותחת, ובלי שתרצה מטפס קולה בסולם האוקטובות, "אתה אפילו לא מתחרט על המעשים שלך!!", מטיחה.
הוא מזועזע: "בוודאי שאני מתחרט. בימים הראשונים לא יכלתי לסבול את המחשבה שאני חי – ".
"אז למה אתה ממשיך לחיות ככה??".
"יש לי ברירה?".
היא שותקת, מובסת. הוא שותק גם כן. אמנם שיער שהיא לא תשמח כל כך מן הבשורות, אבל עד כדי כך?!
"מצטערת, גדליה. או איך קוראים לך בשם החדש והמסוגנן שלך?".
"תפסיקי", הוא כמעט בוכה, "את סתם דנה אותי לרעה".
"לרעה!", היא מתרתחת שנית, "אני דנה אותך לרעה אחרי שנטשת את אמונתך ברגע אחד של סבל?! אני!!".
אין צורך להמשיך לריב. מוטב לסיים כאן ועכשיו את הביקור, ועם זאת – את חייהם המשותפים ייחד.
הוא נושם עמוקות. "תני לי לראות את נחמה'לה", מבקש, "ואחרי זה… אחרי זה אתן לך גט".
היא מביטה בו במבט אטום, שום שריר לא נע בפניה. "בסדר", מסכימה, "שהיא תדע שהיה לה פעם אבא, יהודי טוב, או שאולי אף פעם לא היית כזה והכל היה הצגה?".
"חווה, דיי".
"שום דיי. אתה צריך להבין מה עשית".
"אני מבין מצוין, תודה".
מבטיהם מתמודדים רגע, שניים, ואז משפיל גדליה מבט. רוצה כל כך לסיים בטוב. "שנלך?", הוא שואל, מתחיל לצעוד. כל התקווה שנותרה בליבו, כל התפילות שנשא – הכל התנפץ לרסיסים מול עיניו, לועג. הלב שלו נקרע לרצועות של סבל, של כאב בלתי נתפס.
– – –
"היי, פופוב", אולג, העליז שבחבורה, מקדם את פניו בשובו, "ראיתי שהלכת לטיול קטן, אה?".
אופס! גדליה נדרך. משמר הארמון זו העבודה שהכי קרובה לנסיך ירום הודו, עליו להיזהר.
"מה אתה נבהל?", צוחק אולג, "ראיתי שלא באת ושמרתי לך מנה!".
גדליה מעווה את פניו לכדי חיוך עלוב המעיד על המתח שחש, "תודה, אולג. אתה לא יודע עד כמה זה עוזר לי".
אולג נהנה בעליל מהמחמאות, "בשביל מה יש חברים?", הוא טופח לידידו על השכם, "לך, לך לאכול".
– – –
כל הדרך חזור היא בכתה. טומנת את ראשה בכובעון המעיל שלה, הפרוותי, מוחה את הדמעות.
גדליה. למה נשברת? למה??
יש לך ילדה בבית. ילדה קטנה שלא תראה יותר את אבא שלה! לא תקרא שמע ישראל עם אביה, לא תקבל ממנו חיבוק. לא תזכה לאב שיאהב, שיחנך, שיטפל.
טיף-טיף-טף.
טיפות גשם רכות צונחות על הארץ, מתערבבות עם הדמעות שלה. הלב שלה רוטט מבכי מתמשך. אפה אדום, עיניה נפוחות, דולפות, ליבה שבור.
…גדליה..
– – –
וואו מהמםם
אהבתי!!
את כותבת מהמם אבל אין! סיכוי! שאסתי! חוזרת! לאימא! שלה! פשוט לא מסתדר לי!
צללית שברת לי את הלב!1 (טוב בלי הגזמות)
מה? את רוצה להרוג את לייבי?
לא לא לא!!
אני לא הייתי ממסוגלת לקרוא את הטקסט.. סליחה
לייבי הוא הדמות האהובה עלי בספרים של ליבי! ועוד כמה..