התבגרתי.

הסתחררתי.

תינוקת.
הכל וורוד, נחמד.

ילדה.
הכל כיף. שטחי.
אם עצוב, אז עצוב.
אם שמח, אז שמח.
אם אמרו לי משהו, אז עושים.
לא מתעמקים.
ואז, בקול רעש גדול ובלי שום הכנה,
נחתתי בעוצמה מבהילה לעולם מוזר מאין כמוהו.
עולם ההתבגרות.
אני עומדת באמצע, מסתכלת מסביב,
מסוחררת.
מציצים מסביבי כל מיני שלטים של כל מיני נושאים.
ופתאום, שום דבר כבר לא שיטחי.
הכל מבלבל.
לא הגיוני.
מוזר.
מסובך.
כל נושא מתחלק לסעיפים ותתי סעיפים ולקטגוריות ותתי קטגוריות.
במקום לראות הכל במבט כללי,
פתאום שום דבר כבר לא מובן.
הקרקע רועדת לי מתחת לרגליים.
מסתכלת למטה בבעתה.
מה יהיה?!
כמעט נופלת למטה, וברגע הכמעט אחרון מצליחה לתפוס בענף, ובמאמצים לעלות חזרה, מתנשפת.

תשובות. צריך לחפש תשובות. להכל.
אבל מה פתאום את צריכה תשובות?
עד עכשיו הכל היה טוב ויפה.
בחתונה, את מוצאת את בעלך ומתחתנת איתו.
מהמם, מקסים, פשוט.
ועכשיו, פתאום אני חושבת ושואלת ופוחדת.
איך אני אמצא את בעלי, איך עושים, מה עושים.

עם חברות, לחברה יש גומי בהפסקה, הופה איזה יופי. מצטרפים.
ועכשיו, אני מסתבכת, ויש פתאום מקובלות, ודחויות,
ומסתכלת על העבר, וחושבת: איך זה הגיוני שהייתי פעם חברה שלה? אנחנו כל כך שונות, וכל כך רחוקות היום. היום, כבר לא נאה לה, ואפילו לחוננני במבט זה יותר מדי לבקש.
למה אני לא מסתפקת בכותרות וטיפה'לה פירוט?
למה צריך התפלספות, חקירות ותהיות?
לא רוצה להתבגר.
רוצה בחזרה עולם רגיל.
קרקע יציבה ושטוחה לחלוטין, בלי בליטות, עיקומים,
בורות ותהומות שצצים פתאום מעל לפני השטח.
ובעיקר, המון סימני שאלה שנובטים להם לאט לאט, ואז מתחילים לתפוס גובה במהירות מטורפת ומבהילה,
ואני מרימה את ראשי ומסתכלת עליהם, ומתייאשת.
אין סיכוי. הם גבוהים מדי.
והם רק מתרבים, ומתרבים,
ורק, מדי פעם, לעיתים כל כך נדירות,
נובטים מעל האדמה אויביהם, סימני הקריאה.
מבוישים, קטנים, ומנסים נואשות למצוא את מקומם בין הררי הבלאגן והתסבוכת ההתבגרותית.
פתאום, גם אבא ואמא הם לא הכי חכמים, הכי נבונים, הכי ברורים, הכי גיבורים, הכי קדושים, ואני הכי לא עושה באימה וביראה את רצונם.

פעם, אמא הייתה עושה לי קוקו בבוק, בלי השקעה יתירה, הייתי זורקת על שערי איזה שתי גומיות שהשם יודע באיזה צבע הם, חוטפת חולצה שכבר חודשיים נדחקה לה בלי גיהוץ, ולא היה לי איכפת.

פתאום, נורא איכפת לי איך אני נראית ולהסתכל כל חמש שניות וגם בין לבין במראה, לא משנה מאיזה סוג, עד חלונות של אוטו הגעתי, כדי לראות את זיו פני. ואם הקוקו בסדר לחלוטין, בלי אף כרבולת סוררה. ובלי שום קמטוט חלילה בחולצה.

פתאום, אני עליתי מדריגה בעל כורחי, ורואה את הכל קצת יותר מלמעלה.
במבט שונה, לא מוכר, ובעיקר מבלבל.
אז לרדת מדריגה כבר אי אפשר,
אז אני רק מתפללת שאני אטפס עוד אחת.
שתתברר קצת התמונה.
ובינתים,
אחפור ממש עמוק,
בלי לומר נואש,
עוד ועוד,
ואז, מיוזעת, מלוכלכת,
אך מרוצה,
אוציא בתנופה מתוככי האדמה,
בחיוך ניצחון,
עוד סימן קריאה.
ואלה הסימנים,
ישמשו אותי בעז"ה
במדריגות הבאות עלינו לטובה.