נשמה וסימן שאלה / 1

מה את יודעת על הנשמה שלך?

אני יודעת שיש לי מלא הקדמות, אני חושבת שהן קריטיות כדי שנבין את הנקודה.

אז אני רוצה לספר לכן איך הבלוג ילך:

בהחלה נתעכב על מה שאנחנו כבר יודעות על הנשמה.

ואחר כך הבלוג יחולק לשניים:

1)     "קדושת עצמך, מאבותיך" -מעלת היהודי מצד היותו צאצא של האבות אברהם יצחק ויעקב.

2)     "ובך בחר ה'" -מעלת היהודי מצד זה שהקב"ה בחר את עמ"י להיות לו לעם סגולה (מי זוכרת את פרוש רש"י למילה סגולה? אני יזכיר לכן, סגולה זה אוצר)
מי את?

אני חושבת שבתור חב"דניקיות ותיקות אנחנו יודעות לומר משהו בסגנון : נשמה, יהודיה, הבת של הקב"ה, העבד של הקב"ה, שהתשובה הזאת מצד עצמה היא מדהימה.
אבל אם ישאלו אותך מי את הגשמית יותר?

יהיה לך הרבה יותר מה לפרט.

זה לא מוזר, שאת הדברים שחיצוניים לנפש שלנו כמו המחשבות האופי הרצונות אנחנו מכירות הרבה יותר מעצם הנפש שלנו בעצמה?

מה את יודעת לומר על הנשמה שלך? לא הרבה.

אצלי לפחות, כשלמדתי קצת על ה"אני" האמיתי שלי, היה לי רצון לבדוק אם אני באמת יהודיה, כמעט הלכתי לשאול את אימא שלי אם אין לנו אילן יוחסין שמוכיח את יהדותינו (בסוף נזכרתי שסבתא שלי הייתה בשואה, ועד כמה שזה עצוב זאת הוכחה ליהדותי.)

והידיעה הזאת: אני יהודי ואני מבין גם מה זה יהו-ה די, מביאה לשמחה אדירה.

ולשמחתי סיימנו עם ההקדמות לפרק הזה.
הנה לכן סיפור

מעשה בגור נמרים קטן וחתולי עם עניים גדולות ואומללות מאוד. ובהחלט היתה לו סיבה להיות אומלל שכן אימא שלו נטשה אותו לבדו ביער. הוא היה יכול למות מאומללות אלמלא עדר של עיזי בר אימץ את הנמרון בחיבה, ואחת העיזים המיניקות טיפלה בו במסירות.
כך הצטרף הנמר לעדר העיזים, נדד איתם והיה כאחד מהם. הזמן וההרגל עשו את שלהם עד שלאחר תקופה מיודעינו שכח שהוא נמר, הוא הרגיש ממש כמו עז. אכל כעז, ישן כעז, חשב כעז ואפילו חלם כמו עז.

ביום קיצי במיוחד, השמש זרחה בשיא המרץ, עדר העיזים שלנו נהייה צמא. הם הלכו בסבך היער בחיפוש אחר מקור מים. הם נדדו, עד שמצאו מעיין מים זכים וצלולים שיוכלו להרוות בו את צימאונן. כל העיזים רכנו אל המעיין ולגמו בשקיקה. גם הנמר-עז שלנו עשה כמוהם, אחרי הכל גם נמרים צריכים לשתות.

ברגע שהתקרב הנמר אל הנחל, התקיים מאמר המשנה "כמים הפנים אל הפנים" – בבואת הנמר השתקפה בחדות ממי המעיין. ה'עז הנמרית' נרתעה מפרצוף הנמר שנשקף אליה, נשאה רגליים וברחה משם. כשגבר על הנמר צימאונו הוא חזר לנחל, ראה את בבואתו וברח, כך כמה וכמה פעמים. לבסוף קלטה תודעת העז הנמרית שהנמר הוא בבואתו האישית. שאגה נמרית אדירה פרצה מגרונו ומאז היה לנמר.

הרבה יותר מנמר

זה משל, ואם הנשמה שלי בנמשל היא הנמר, התורה זה המעיין והעיזים זה הקליפות שמכסות על הנשמה – המשל מסביר הרבה דברים.

את המצב העגום של הנשמה כשהיא מוקפת באשמתה או שלא בעיזים.

את העוצמה המדהימה שיכולה להיות כשמגלים את הפוטנציאל שלנו.

את האומץ שדרוש להתקרב למים ולגלות מי אני באמת בלי לברוח.

את התועלת שמפיקים כששותים מהמים הזכים ואין מים אלא תורה.

תחשבי על זה קצת בתור התחלה…

ואת הרבה יותר מנמר…

אגב, היתה לי מחשבה לקרוא לעצמי בבלוג "נמר בפוטנציאל" אבל מסיבות שונות ומשונות זה ירד מהפרק. זה נחמד אפילו בתור הצעה שנפסלה.

ביי לכן להיום!