נשים במבט יהודי

היי,
יש לי שאלה שאני חושבת עליה כבר שנה, כמעט.
מהו היחס של התורה לנשים?
אני לומדת דבר מלכות כל שבוע, ולפעמים יש ברמב"ם או בחומש, ולפעמים אפילו בתניא כל מיני ביטויים או פסוקים שנראים קצת… נגד נשים.
אני לא מעוניינת לפרט, כי אז לא יעלו לי את הפוסט 😉
אבל אני מקווה שהבנתן.

בכל מקרה, אשמח לתשובה-
איך התורה מתייחסת אלינו?
למה יש כל מיני איסורים על נשים, שלאנשים אין?
או למה אם איש ואישה עושים מעשה מסוים, האישה נענשת יותר מהאיש?

אשמח לתגובה ע"פ ההלכה.. תשובה עם מקורות..

תודה רבה!!

תגובת מערכת:

תודה לך על הסבלנות. חיכית הרבה זמן לתשובה הזו. תודה גם לרב אמ"ן (השם המלא אצלינו) שהתנדב להשיב תשובה מפורטת גם עבורך וגם עבור מישהי שפנתה בפרטי.

אנחנו משתפות את כולן בשאלה שלך ובתשובה, כי זה בהחלט מעניין וחשוב לכולנו.

**

ברכה ושלום:

לפני שנתייחס לגופן של שאלות ניתן הקדמה קטנה:

חז"ל מלמדים אותנו (תלמוד ירושלמי מסכת ר"ה פ"ג ה"ה) כלל ש'דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר', שזה אומר שאי אפשר להבין באמת את התורה על סמך אמירה או פסק מסויים – חשוב ככל שיהיה, אלא דווקא על ידי התפיסה של המכלול של הדברים.

בסגנון אחר, לא מספיק למדוד את הדברים לפי מה שנאמר בלבד אלא צריכים לראות את הרוח של הדברים.

כך גם בנושא היחס בין גברים ונשים, זה יהיה לא נכון לקחת מאמר חז"ל מסויים ולהסיק ממנו מסקנא אלא צריכים לראות את הדברים כמכלול וכך ניתן יותר להבין את רוח הדברים.

באופן כללי:

האיש והאישה נמשלו למוח ולב, כשם שאי אפשר לאדם לחיות בלי מוח או בלי לב, כך העולם לא יכול להתקיים ללא הגברים וללא הנשים, כך שלא ניתן למדוד מי נעלה ממי אלא שניהם שווים ברמה ששניהם קריטיים בשביל קיום העולם.

אלא שהקב"ה רצה שתהיה חלוקת תפקידים ביניהם, לכן הם נבראו שונים גם פיזית וגם נפשית, וגם החיובים שלהם בקיום תורה ומצוות שונים כתוצאה מחלוקת התפקידים שביניהם. ניתן לעיין בלקוטי שיחות ח"ל עמ' 145 אות ז' ואילך שם מבאר הרבי את חילוק התפקידים בין גברים ונשים.

כעת ניגש לבאר את הנושאים שבשאלה בצורה פרטנית:

"אישה חמת מלאה צואה": בגמרא שבת קנב, א מובאים מאמרי חז"ל שונים על דרכו של עולם. בין הדברים נאמר: 'אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה'. ומבאר רש"י 'אם לא על פי גזירת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה, שהיא כחמת מלאה מיאוס, והכל רצין אחריה'.

כלומר, אין הכוונה להשוות את האיש מול האישה, שהרי גם הגבר הוא 'חמת מלא צואה' כמו כל גוף חי בעולם הזה, אלא להראות את פלא הבריאה, שהקב"ה ייצר תאווה כדי שהעולם יתקיים, ואז גם דבר שעל פי שכל לא היו אמורים לרדוף אחריו בפועל כן רודפים אחריו.

בספר התניא הרחיב את דברי חז"ל אלו ולמד מהם שהם נאמרו גם כדי לתת לאדם כלי להלחם בפיתוי של היצר על פי סברא. כלומר, לא מספיק שהאדם 'כופה' את יצרו, משום שאז היצר נמתח כמו קפיץ ויכול לחזור ולתקוף את האדם בצורה חזקה יותר כמו קפיץ מתוח. אלא עליו להתבונן בדברים שירגיעו אותו לפי השכל.

בגמ' שבת ל"ג, ב נאמר: "נשים דעתן קלה": את המאמר הזה אמר רשב"י לבנו, שעליהם לחשוש שלא יתפסו את אישתו ויענו אותה כדי שתגלה היכן הם, ומי יודע עם תעמוד ביסורים. כלומר המאמר הזה לא בא לתאר את המעלה או החסרון של נשים מול גברים אלא ענין טכני, שבדרך כלל קל יותר לפגוע בנשים.

בהקשר של עבודת ה' מבאר הרבי (התוועדות תשמ"ה ח"ד עמ' 145) שהעבודה של אישה היא בעיקר בענין הרגש והלב, לעבוד על כך שהדברים יורגשו בלב ולפתח אצל עצמה את מידת הרחמנות על האחר. זה בא לומר שאצלה יש פחות עבודה בתחום של להשליט את המוח על הלב באמצעות כוח הדעת (כי זה צד יותר חזק אצלה באופן טבעי). אלא יותר להגביר את רגש הלב והרחמנות. כלומר, יש כאן הגדרה של תחום עבודת ה' שונה, לא בהקשר של מעלה וחסרון, שהרי אדם בלי לב לא יחי' בדיוק כמו אדם בלי ראש.

ועל דרך זה ביומא ס"ו, ב: "אין חכמה לאישה אלא בפלך'. ולאידך אחז"ל נידה מ"ה, ב: 'ויבן אלוקים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש'.

"אין אישה-אלא ליופי": בגמ' כתובות (נט, ב) מובא דיון בנוגע לחלוקת התפקידים בבית ואילו עבודות יכול הבעל לבקש מאשתו שתעשה. ועל כך אומר רבי חייא: 'אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא לתכשיטי אשה' (ר"ת בית).

ופירש בספר בן יהוידע, שהכוונה היא שדברים אלו חשובים לאשה, כך שלא ניתן לבקש ממנה לעבוד בדברים שיימנעו ממנה להביא ילדים ילדים או להכחיש את יופיה. כלומר, יש כאן התחשבות של התורה בתכונות האשה.

"מרבה נשים מרבה זימה": במשנה (אבות פ"ב משנה ז') נאמר: 'מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה שפחות מרבה זימה'. ובפירוש הרע"ב מסביר שהשפחות נוהגות לא בצניעות מטבעם. כך שלא מדובר על הנשים הרגילות. ואילו על נשים נאמר מרבה נשים מרבה כשפים, כשהכוונה היא שאדם שמתחתן עם כמה נשים יוצר קנאה ומלחמה ביניהן ובאותם זמנים היה נהוג שנשים משתמשות בכשפים כחלק מהמלחמה שלהם. כלומר, אין כאן ביזיון לנשים בשום צורה שהיא אלא תיאור המציאות.

"שלא עשני אישה" מול "שעשני כרצונו": ברכה זו נתקנה כנגד החיוב במצוות (שו"ע אדה"ז או"ח סי' מ"ו ס"ד). כלומר, הגבר מודה לה' על כך שנתן לו ריבוי של מצוות לקיים, ומחזק את עצמו בשביל שיצליח לקיים את כולם למרות שלפעמים זה קשה. והאישה מברכת את הקב"ה על כך שברא אותה אישה עם המעלות שלה, למרות שאין לה את הזכות הזו של קיום תרי"ג מצוות. כלומר, אין כאן אמירה 'מי נעלה ממי', שהרי הגבר לא יכול להתגאות בכך שנברא כגבר שהרי זה לא דבר שבא בבחירתו, אלא יש כאן התייחסות רק לענין החיוב בקיום מצוות, שרצון ה' הוא שגבר יקיים מצוות מסוימות ואישה מצוות אחרות.

למה לאישה אסור להתחתן עם יותר מאיש אחד, ואילו לאיש מותר?

אחד ההסברים לכך הוא שהאישה היא הלב של הבית, ובתור אחת שכזו היא יוצרת קשר נפשי עמוק יותר עם בן זוגה, קשר שלא ניתן לפצל לכמה בני זוג. לעומתה הגבר הוא בחינת המוחין, ואת המוח קל יותר לפצל, ולכן לא נאסר עליו להתחתן עם כמה נשים.

בענין הזה חשוב להבהיר, שבסופו של דבר מדובר על גזירת הכתוב. כלומר, הקב"ה ברא את האיש והאישה שונים, עם דרך שונה להגיע למטרה של 'דירה בתחתונים', ומסיבה זו נגזרת השונות בחיובים ההלכתיים בין השניים.

למה לאישה אסור לסתור את דברי בעלה בפני אחרים ואילו לבעל מותר לסתור את דברי אשתו?

החיובים בין בעל לאשתו הם הדדיים, וכפי שכותב הרמב"ם וז"ל (ספר נשים הלכות אישות פט"ו הלכות יט – כ): 'צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון – מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתרה, ויהיה דבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן'. כלומר נדרש מהאיש לכבד את אישתו כמו שמכבד את עצמו, ולדבר בנחת ולא להיות עצבני. שזה בוודאי כולל שאסור לו לגרום לה רגש של בושה והשפלה אפילו כשהם לבד, כל שכן כאשר הם בנוכחות אחרים. ובהמשך מביא הרמב"ם את חובת האישה כלפי בעלה, ומסיים: 'וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח'.

כלומר בחיי הנישואין יש חובה הדדית בין בעל לאשתו ובין אשה לבעלה, ורק כאשר שני הצדדים ממלאים את חובתם שורה השכינה ויש שלום בית אמיתי.

למה הבעל יורש את אישתו ואילו האישה לא יורשת את בעלה?

חכמים תקנו מגוון של תקנות בנישואין, כאשר רובן נועד לחזק את המעמד של האישה בבית בזמן הנישואין וגם במקרה שהיא מתאלמנת או מתגרשת. כדי לעשות איזון לתקנות הללו הם תיקנו גם משהו לטובת הבעל, שאם אשתו נפטרת לפניו הוא יירש את נכסיה. כלומר, אין להגדיר את זה בצורה של 'שחור לבן' שהבעל יורש את אשתו ואילו האישה לא', כי מכך משתמע שכביכול דואגים רק לבעל. ההיפך הוא הנכון, רוב תקנות הכתובה נועדו לטובת האישה, וכנגד זה תקנו כמה תקנות מאזנות לטובת הבעל. ניתן לראות את הפירוט של כל התקנות הנ"ל ברמב"ם ספר נשים הלכות אישות פרק י"ב הלכות א' – ג'.

למה אישה שבסך הכל נחשדת על ידי בעלה עוברת תהליך משפיל בבית המקדש, קריעת הבגדים ופריעת שער וכו'?

נפרט קצת כיצד עובד התהליך של אישה סוטה: מדובר על בעל שמבחין שאשתו לא שומרת על כללי הצניעות ועוברת בשאט נפש על איסור ייחוד. מתוך דאגה לבית שלא יתפרק הוא משוחח איתה על כך בנחת ומתרה בה שלא תתייחד עם אותו אדם בשנית. לאחר מיכן הוא מבחין שהיא ממשיכה להתייחד איתו. במקרה הזה מחייבת אותו התורה להביא אותה לבית המקדש כדי לבדוק האם היא רק התייחדה או שגם עשתה עבירות של חוסר צניעות. במקרה זה היא אכן עוברת תהליך שכולל גם בושה, במטרה להרתיע נשים אחרות. בכל מקרה, ברגע שהיא מצהירה שאכן עשתה את המעשה התהליך מפסיק מיידית והם חייבים להתגרש. כלומר, לא מדובר על בעל קפריזי אלא בתהליך מובנה, ולא מדובר על השפלה של אישה אלא על דאגה לשמירת התא המשפחתי. ניתן לראות את התהליך בפירוט ברמב"ם בסוף ספר נשים בהלכות סוטה.