נסיקה/9

מדיטציה

מה עושה לכן המילה מדיטציה? איזו אסוציאציה היא מעלה בכן? האם עשיתן פעם מדיצטיה? את האמת – זה לא מסובך, מרגיע מאוד וקצת מזכיר דמיון מודרך, אם עשיתן. מדיטציה מאפשרת לי להתבונן פנימה, להבין כל מיני דברים על עצמי ולעבור תהליך של שינוי, סליחה, קבלה ועוד. יש משהו קסום כל כך במדיטציה, מרפה, כמה רגעים לעצמך בתוך הלחץ התמידי.

אחת מהדרכים להקדיש זמן לעצמך היא עיסוק בתחביבים, אבל כיוון שהתחביבים שלי תופסים חלק זמן ניכר בשיגרת יומי, רציתי לקחת את זה צעד אחד קדימה, להעמיק.
אני עשיתי מדיטציה פעמים ספורות, ואולי תופתענה – זה היה עם אמא שלי. היא הנחתה אותי בתהליך הזה וזה היה מדהים. זה באמת שינה בי כל מיני דברים.

רציתי להגיע נקייה ומשוחררת יותר לראש השנה, ולכן ישבתי ועשיתי מדיטציה בחדר שקט. פתאום צפה תמונה ועליה אני רוצה לספר לכן.
לפני כן, הקדמה קצרה.

בת חדשה בכיתה, בעיקר בשנות היסודי, זו חוויה. מישהי מעניינת, לא מוכרת, מצטרפת אלינו וכולן תוהות על קנקנה, פותחות במעין מרדף סמוי על ליבה, קצת מתחרות מי תהיה חברתה. זו החוויה שזכורה לי מהיסודי. כשחגית (שם בדוי) הגיעה אלינו, היא כבשה את הכיתה. תוך שבועות מספר הכיתה הייתה מאוחדת, כמו חבורה מגובשת אחת. חוץ משתי בנות. הן נשארו בחוץ. למה? פשוט. מכירות את המושג "חננה"? אז זהו, שהשתיים הנ"ל, בעיקר אחת מהן, ענתה במדויק להגדרה הזו, שקצת פגמה במערכת יחסים כיתתית… זה לא היה חרם רשמי, אבל בפועל רב הבנות התרחקו מהן.
יום אחד נערכה התוועדות לרגל תאריך חסידי כלשהו. קרה מה שקרה שם, פרצה סערה, ה"חננה" יצאה באמצע אחרי שכל הכיתה הייתה נגדה. היא בכתה, דיברה עם המורה, למרות שחששה ממה שיקרה לאחר מכן. הבנות לא סבלו אותה.
עבר זמן, חגית חלתה במחלה קשה. היא אושפזה, וכל הכיתה אירגנה בהפסקות אמירת תהילים בכיתות. יום יום הן אמרו בדבקות תהילים, מתפללות לרפואתה השלימה של חגית.
אחרי שבועיים חגית חזרה, בריאה ושלימה ברוך ה', ובכיתה נערכה מסיבת הודיה. עד סוף השנה היה בסדר, פחות או יותר.
בשנה לאחר מכן, חגית עברה בית ספר.
בשנה אחת, היא חוללה כל כך הרבה.

כל השנים חגית הייתה מקום לא פתור אצלי. כעסתי עליה, קצת שנאתי אותה, למרות שהשנה הזו ביגרה אותי מאוד. נכון, אני חננה (עם שידרוגים ושיפורים מאז היסודי…), אבל העובדה שהייתי כזו, לא נתנה רשות לחגית ולשאר הבנות לפגוע ככה.
שינוי משמעותי שנזקף לזכותה של חגית היה, שלאחר שנה בה הרשיתי לעצמי להיות פגיעה כל כך, התחלתי להיאטם, לעטות חומה נוקשה, צינית, חסינה, שנונה.
למה לזכותה? כי היה בזה גם משהו טוב.

עכשיו במדיטציה שלי צפה חגית. עמדנו בשדה רחב, ירוק. השמיים היו תכולים, ובאופק היה אפשר לראות בתים קטנים, כפריים. חגית ניצבה מולי, עם החיוך שלה.
עכשיו הייתי הבוגרת, לא אותה ילדה קטנה ומבוהלת מהיסודי, ויכולתי לחייך אליה בחזרה. לדבר איתה.
שאלתי אותה למה, חגית ענתה. היא סיפרה לי, וביקשה סליחה. סלחתי. לא כעסתי עליה יותר.
זה השתחרר וכבר לא קשה היה לשאת את הזכרונות האלו.
יום אחד, אולי אני וחגית ניפגש וזו תהיה הזדמנות נפלאה לדבר ממקום שונה. מההבנה שאז היינו ילדות קטנות, וקצת חסרות שכל ואני הייתי פגיעה מדי ולקחתי הכל קשה.

איזה כיף זה להתחיל שנה חדשה בלב נקי יותר, מבין יותר. שונה.