נחום שמת? גם את לא אהבת? כנסי פליז🤗🙏

מ מ ש לא אהבתי את הקטע שסיים את מרגל.
כל כך בכיתי ממנו. 😓
לא עדיף לעשות סוף אחר?!
אז.. כתבתי. בבקשה תגיבו לי אם אהבתן😍
לא ממש סיימתי. לפי התגובות אני אמשיך.
נ.ב. סוריי ממשש שלא העלתי עדיין את ההמשך של אייל בחרבות ברזל…
אעלה היום או מחר.
תודהאהובות!💙

"אתה לא תהרוג אותי" אייל היה חיוור. ידיו ורגליו הקשורות לשער התנופפו בזעם.
"אני באמת לא אהרוג אותך, אני רק אפצע אותך" יובל חיוך חיוך שטני.
"אבל למה?!" אייל התחנן על נפשו. "למה אתה חייב להרוס לי את החיים?"
"כי אתה תהרוס את החיים של אח שלי".
יובל ואנשיו הכינו את השטח. נחום עמד לצד אייל, פניו לבנות.
"אחת".
ירייה.
אייל נאנק מכאב, שטף הדם פרץ מברכו הימנית.
"שתיים".
הוא צרח. הכדור פגע לו בטחול.
"שלוש".
אייל כבר היה בשנת דימדומים, ראשו נטוי על כתפו.
"אייל!" נחום החל לטפל בו במהירות, ליבו דופק בזעם ובחרדה. "תביא לי כבר מספריים טיפש!!" צווח ליובל שעמד כל העת והביט בהם בחיוך מתגרה.
הוא זרק לעבר של נחום זוג מספריים משופשפות, הלה חתך בזריזות את האזיקונים שהצמידו את אייל לשער והחל לעשות לו החייאה.

נחום התנשף במהירות, ידיו מעסות את ליבו של אייל המדמם למוות על הריצפה.
"אייל.. תחזיק מעמד… בבקשה!" התחנן נחום במעמקי ליבו.
הופ, יש דופק! נחום התנשם בהקלה, וניפנה לעשות חסם עורקים.
יובל וחבריו קיפלו את הציוד והסתלקו מהמקום. הם נסעו ברכב שהם גנבו מאחד הנהגים על הכביש.
ידיו המגואלות בדם של נחום גיששו אחר המכשיר החכם שלו, והוא חייג במהירות.
אחת, אפס, שתיים.
–
אמבולנס הגיע ביללות מצמררות.
הדלתות נפתחו, ועד מהרה זינקו מספר פרמדיקים עם אלונקה.
הם גילגלו אותה במהירות, והגיעו לאייל השוכב על הריצפה ונושם בכבדות, מחוסר הכרה.
הפרמדיקים נטלו אותו בקלילות, והשכיבו אותו לאלונקה. וקשרו אותו.
הדלתות נסגרו. האמבולנס הפליג לדרכו.
נחום עמד בצד, עדיין חיוור ומבוהל. בליבו קינן חשש. האם לא מסרתי את אייל לאויביו?

מקום לא ידוע.
"היי, בוקר טוב אייל. מה נשמע" רופא חבוש מסכה ועל ראשו ניילון נכנס לחדר בעודו עוטה כפפות.
אייל התבונן בחדר הלבן, מסוקרן. מעליו עמדה מנורה. הוא מיצמץ בעיניו והרים את ראשו מעט להסתכל על עצמו, אולם התנועה סירבלה אותו והוא צנח על הכרית הדקה באפיסת כוחות
הרופא עדיין עמד בפתח והסתכל עליו. בעיניו היה מבט מוזר שאייל לא הצליח לפרשו.
"אה.. איפה אני?"
—
"אפרת". נחום ניגש אליה בראש מורכן. "אייל בבית רפואה".
אפרת הסתובבה במהירות ורצה לחדר, לא מוכנה שמישהו יראה אותה מתפרקת.
"לא!! דיי, השם, תעזור לי! אני לא יכולה לשאת את זה שוב!" היא רעדה בכל גופה, מנסה להדחיק את ההודעה שקיבלה. לאחר כמה נשימות עמוקות היא התעשתה וחזרה לסלון שעמד בו נחום, עדיין חיוור ומבויש.
היא מיהרה לשים ארנק, טלפון, רב קו וטישו בתיק הקטן שלה, ליבה עדיין בוכה.
"איזה בית רפואה זה, נחום?" דיברה אליו בקול לחוץ.
ליבו ניתר בבהלה. הוא שכח לשאול לאן הם נוסעים. "א.. אני לא בדיוק יודע", גימגם.
"מה זאת אומרת לא יודע?!" נדהמה. כל איבריה פירפרו בפחד איום.
נחום התפתל. "ש.. מתי שהאמבולנס הגיע… אז הם מיד לקחו אותו.. ולא נתנו לי לעלות.." אמר לבסוף, בוחן בדאגה את תגובתה של אפרת.
היא הייתה על סף התמוטטות עצבים. "למה אתה לא יכול לשמור עליו??" כמעט ושאגה על נחום.
נחום ניסה להרגיע אותה מעט. "אפרת, שבי על הספה ותנסי להרגע" דיבר אליה בסמכותיות.
היא התנשפה על הספה במהירות מדאיגה. נחום הגיש לה כוס מים, ודיבר אליה רכות: "אפרת, אל תדאגי. אנחנו נעבור על רשימת בתי החולים שנמצאים בארץ".
היא הזדקפה. מוחה במהירות את דמעותיה.
"נתחיל".

מקום לא ידוע
"אתה נמצא במקום שאתה לא אמור לדעת". הרופא דיבר לאייל באדנותיות..
"מה?! אני חטוף כעת?" ניסה אייל להבהיר לעצמו את מעמדו כעת.
"כן", הרופא חייך אליו בחיוך מלגלג. "לא קרה לך כלום. סך הכל נפגעת מקליע בטחול ובכתף". כעת הרופא כבר צחק ממש.
"אוקיי" אייל התעלם ממנו. הוא הבחין שידיו חבושות וקשורות לצידי המיטה.
"אוכל לקבל מים?" שאל בענייניות שלווה.
"לא".