שקט. היה קפוא בחוץ, ושקט. לא של אור, לא של חיוך.
שקט של חיים, של חוסר מילים. של אובדן. של מוות.
והיא עמדה שם, בשקט. ובשקט הזה, היא לא הייתה כלום.
בשקט הזה היא עצמה את העיניים ויכלה לחשוב שאין כלום, ולא היה כלום, ואף פעם היא לא תחווה את החושך הזה. את הסוף הזה, שקרוב. היא יודעת כמה קרוב.
היא הסתכלה לשמיים, ואיזו צעקה מיוסרת נפלטה מפיה. הדרוש. תאום שלי, נשמה שלי. לאן הלכת? לאן המלחמה הזאת לקחה אותך, לאן החיים לקחו אותך?
לאן המוות לקח אותך, הדר.
וכוכבים זהרו מהשמיים, מנסים להראות לה את התשובה. להוכיח לה, שקיים משהו גדול. שהיא חייבת להמשיך. תמיד.
והדר הסתכל מהשמיים, ובכה. דמעות טהורות זלגו על פניו. "אני בסדר". לחש. "אני תמיד בסדר. אבל מה איתך, תאומה? מה שלומך? לאן החיים שלך הולכים?"
והיא לא שמעה. היא הסתכלה על הכוכבים, ולא שמעה. והדר ניסה שוב. הוא צרח לה, הוא קרא לה מיליון פעם. בקול. תמשיכי.
והיא לא שמעה. היא רק עמדה שם, עצמה את העיניים ארוכות, יהלומים שקופים של דמעות נוזלים על פניה. ואז פקחה עיניים, והסתכלה לשמיים, לכוכבים באופק.
לרגע, אח ואחות הישירו מבט בין העולמות. היא לא ידעה, אבל היא הרגישה.
היא התפרקה שם, בחוץ. התפרקה בדמעות, בכאב, בדם. והוא אסף אותה, ואז היא הרימה ראש. והמשיכה. כמו תמיד.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
יואו, יש לך כתיבה מטריפה.
ואווו
עצוב ומיוחד…
יש לך כתיבה מטורפת!!
הכתיבה שלך מ-ט-ו-ר-פ-ת
עשית לי דמעות
את מטורפת, הכתיבה שלך מטורפת, הסיפור שלך מטורףף
השארת אותי עם דמעות אחרי הפוסט הזה 😥
אהבתי ממש! ❤
לייק ושוב פעם 👍
אביגיל—
אני פשוט בוכה. אמיתי.
הכתיבה שלך נדירה, פשוט.
תכתבי עוד, בבקשה. בבקשה.
🙏.
אההה
מזה הכתיבה הזאת??