משושים 2

תפילה על נמשים ואנשים גיבורים
היה לי חשוב לכתב פרק המשך למשושים,
אשמח שתכתבו לי בתגובות הערות/הארות ואם להמשיך לכתוב עוד.
רגעים אחרונים של ראש השנה,
אני עומדת בעזרת הנשים,
מסתכלת על המתוועדים למטה.
על אבא שלי, יושב לבד.
אני מעריצה אותו.
שני ילדים עם חליפות נכנסים בריצה לבית כנסת, אדומים וצוחקים.
מזווית העין רואה את אבא שלהם קורא להם, מפנה להם מקום בספסל, מנסה להרגיע. בכל זאת – ראש השנה היום, הוא מסמן להם, קצת רצינות,
רואה סבא יושב ולומד עם הנכד, כמה בחורים מנגנים ביחד,
שני אחים מתווכחים על קלפים.
ואף אחד לא לבד.
חושבת על אבא שלי,
על הבן שלו,
כמה שהם דומים, וכל כך רחוקים.
ולמה אבא שלי לא מפנה לו מקום בספסל,
מרגיע, מסדר לו את החליפה. מנגב את הנמשים מזיעה, לומד איתו רמב״ם.
למה נתי לא כאן, מנצח את הילדים כולם, מנגן בקול הטהור שלו.
וברגעים האחרונים של החג, מקדישה תפילה לזכות אבא שלי, ולזכות אנשים כמוהו.
גיבורים.
אבות לוחמים, מיוחדים.
מתפללת,
שאבא ונתי יכנסו ביחד לבית כנסת,
ויהיו פשוט אבא ובן.
החג כבר יצא, ואני, רוקדת מול המראה תוך כדי גערות של אמא להכין הבדלה.
מרוגשת,
כי תכף תכף אבא יחזיר את נתי,
וזה יהיה הרגע שלי לדמיין,
אבא ובן. נמשים צוחקים. גאולה.