משוואה עם נעלם אחד

חסידה או מעריצה?

יום עובר ועוד אחד, והמציאות היא רוטינה לא מוצלחת במיוחד. (ובהשגח"פ יצא לי חרוז. לא התכוונתי)
קמים בבוקר, עושים עיסוקים ונרדמים. קמים בבוקר, עושים עוד עיסוקים וחוזר חלילה.
תקופת יובש נוראית שגם מוכחת מדעית (וגם כאן לא התכוונתי שיצא לי חרוז)
ההוכחה המדעית היא שבאמצע שנה, בשיא השגרה, יש איזה ירידה בחשק וברצון להשקיע, להתמיד או כל דבר אחר.

בקיצור הבנו, אנחנו בתקופה משעממת לגמרי. מרגיש כאילו היום הוא שיכפול של אתמול, והשבוע כולו היה נראה בדיוק אותו דבר גם בשבוע שעבר.
אולי ההבדל היחיד בין השבוע הזה לשבוע שקדם לו, אלה טיפות הגשם שנזכרו באיחור ישראלי לגמרי להגיע ולהרוות את האדמה היבשה והמסכנה של ארץ הקודש.
אם תשאלו אותי- בחורה עירונית שהצמח היחיד שיש לה זה פרחים מלאכותיים בסלון וקקטוס מפיץ ריח בשירותי אורחים, הגשם לא באמת מרגש אותי.
אבל אם תשאלו את החקלאים של ארצינו הקדושה, הגשם הזה מחיה נפשות כפשוטו, וכך ממש אמורים להתייחס אליו.

אז למרות שאני עירונית להחריד, וכבר שכחתי מהגן איזה קול עושה פרה, ואיך נשמע ברווז, אני כן אתייחס לגשם שנחת עלינו השבוע.
ולא רק לגשם הגשמי, אלא גם לגשם הרוחני.
לכו שבעים שנה אחורה, לחודשים ארוכים של יובש.
כשאני אומרת "חודשים ארוכים" אני לא מתכוונת לסוף כסלו עד אמצע שבט. אני מתכוונת לכמעט שנה של יובש.
י' שבט תש"י, והרבי הריי"ץ, הרבי של מסירות הנפש שלא נכנע בברית המועצות, ולא נפל לפיתויים של ארצות הברית, השאיר חסידים שבורים ומבולבלים.
חסידים ששרדו תופת ברוסיה הסובייטית,
חסידים שבורים שניצלו ממחנות ההשמדה.
תקופת יובש. תקופה בלי רבי.
עוד חודש, ועוד אחד.
חסידים התחילו כבר לפזול לעבר חתנו הצעיר של הרבי הריי"ץ, שיוציא אותם מהבצורת הזאת.
אבל כאילו כלום.
הוא אמנם מברך, מתוועד, מייעץ.
אבל ליובאוויטש בלי אדמו"ר רשמי.

ואחרי שנה של יובש, מגיע הדבר שכולם חיכו לו.
הרבי קיבל על עצמו את הנשיאות.
כמו מים קרים על נפש עייפה,
יש לנו רועה! מנהיג! יש לנו רבי!!
א מחיה, ברוך משיב הרוח ומוריד הגשם!

הגיע י"א שבט, והגיע הזמן שנכתיר את הרבי עלינו.
כן, ממש כמו ראש השנה.
כי י"א שבט זה היום שבו הפכנו להיות חסידים של הרבי. זה יום רציני.
יום שבו הרבי הסכים, וכל צבא מרום אישרו, שיהיה משה רבינו שבדור. שיהיה מנהיג שיוביל אותנו בדרך סלולה. שיוציא אותנו מהגלות הזאת.

"לא עזב ולא יעזוב הרועה את צאן מרעיתו". כך כתב הרבי לחסיד שהסתלקות הרבי הריי"ץ הייתה קשה לו במיוחד.
וגם עכשיו, הרבי לא עזב ולא יעזוב. הוא כאן יותר מתמיד, גם בתקופות הכי יבשות.
ועכשיו? עכשיו זה התאריך שבו הרבי החליט שהוא יהיה הרועה שלנו, והוא לא יעזוב אותנו לעולם.
לפני שבעים שנה התחיל הקשר הזה להיות רשמי. אבל משנה לשנה אנחנו צריכות להנכיח יותר ויותר את הקשר הזה. להפוך אותו ליותר חזק ועוצמתי.
לעצור לרגע ולחשוב, זה היום בו קיבל על עצמו הרבי את הנשיאות, את הקשר שלו איתנו כרבי וחסידים.

צד אחד במשוואה הובהר. הרבי נבחר להיות המנהיג שלנו. אבל מה עם הצד השני?
מהי המחוייבות שלנו כחסידים של הרבי?
אם הייתי חסידה מחסידות אחרת שאינה חב"ד, המשפט "מהי המחוייבות שלנו כחסידים של הרבי?" היה קצת תמוה.
בחסידויות אחרות, אין לחסיד מחוייבות רבה שאותה עליו לעשות למען רבו. במיוחד לחסידות (או אשת חסיד ובת חסיד ליתר דיוק) אין דרישה מיוחדת.
אבל מכיוון שאנחנו חסידות חב"ד, ובהתוועדות הראשונה של הרבי הוא עשה לחסידים "שיחת הבהרה" בה הסביר שהוא לא הולך להפריח יונים מהשרוול (משמע, הרבי אינו קוסם ולא כספומט לישועות) סימן שיש לנו מחוייבות. אנחנו צד במשוואה, וצד חשוב.
מה המחוייבות שלנו?
את זה כל אחת יודעת. כל אחת יכולה להתייעץ עם משפיעה, לעשות קצת חשבון נפש עם עצמה, לגלות בהתוועדות ולהגיע למסקנה מה אנחנו צריכות לעשות בכדי להיות חסידות של הרבי (ולא 'מעריצות של חב"ד')

ואז, כשנעשה את הצד שלנו במשוואה, ובאמת באמת נתמסר אליה, נזכה להכתיר את הרבי עלינו, ולהיקרא בשם "חסידת חב"ד".
אה, והכי חשוב, נזכה כבר לייעוד של העולם הזה.
נזכה לגאולה.
גוט יום טוב!