משאירה את שם הכותרת לכן:)

מירון תשפ"א, זוכרות? כי אני כן. סיפור קצר שכתבתי, תהנו.
"אמאאא, תעשי לי קוקו" חלי נכנסת לחדר בקריאה קולנית.
"שבי על המיטה אני באה" היא עונה לה. קצת מודאגת שמאיר לא חזר אליה מאתמול בלילה.
חלי מתיישבת, מושיטה לאמה את הגומיה והמסרק.
היא מעבירה ידיים על השיער הזהוב החלק, נהנית מהמגע הרך.
"אמא, אבל תעשי את זה חזק חזק, כמו שאמא של שירי עושה לה לגן" היא מתחילה עם ההפצרות.
"טוב יפה אחת" היא צוחקת, כזאת מתוקה הבת שלה.
"אמא, את יודעת שלפני שתי שבועות בגן ויתרתי לשפרה על הטוש הכתום?"
"כל הכבוד, צדיקה שלי, אני בטו—"
"ואז הגננת הביאה לי מדבקת הצטיינות" היא קוטעת אותה באמצע המשפט.
"חלי, לא עוצרים בן אדם באמצע משפט, זה לא מנומס" היא נוזפת בה, צוחקת.
"סליחה אמא" היא נבוכה.
"סיימנו, את רוצה גם סיכה?"
"אמא, תעשי יותר חזק" היא מסתובבת אליה בכעס, מתעלמת מהשאלה שלה.
"טוב, רק מבקשים יפה. נכון?"
הקטנה מכניסה אצבע לתוך הפה, מהנהנת בביישנות.
היא מהדקת לה את הגומייה "עכשיו את מרוצה?"
"כן" היא מחייכת, ניגשת למראה ומרוצה ממה שהיא רואה שם.
"טוב, קחי בקבוק מים ויוצאים לפארק" היא שמחה מהיום חופש הזה, בא בדיוק בזמן.
צליל חיוג, חלי ניגשת לענות כמובן.
"חלי! זה של אמא. לא נוגעים בלי רשות, נכון?" היא צריכה חינוך מחדש הילדה הזאת.
היא מביאה לה את הטלפון, פותחת את דלת הכניסה והולכת לקפץ לה במדרגות.
הצג מראה על השם של בעלה, היא מבינה שהוא כנראה חזר מאוחר ממירון, והתעורר מוקדם כדי לא לאחר ל'כולל', הצדיק הזה, היא מחייכת ועונה. "הלואו?" אחרי שניה גוון פניה מתחלפות, היא מתלבטת לאיזה צבע.
"מה? איפה אתה נמצא? איך הטלפון הגיע אליך?" היא בחוסר אונים, קצב ליבה עולה לפעימות מהירות.
חלי שומעת מהמדרגות שקרה משהו, היא חוזרת הביתה, להתעדכן בחדשות.
"אמא, מי זה? מה קרה?" היא מושכת לה את היד, רוצה לדעת הרגע מה קרה.
"וגם למה הפנים שלך בצבע לבן?" היא עונה לה על ההתלבטות שלה, בלי לדעת.
אסתי כבר ניתקה את השיחה, לא בטוחה מה מצב השפיות שלה אחרי מה ששמעה.
כשחלי רואה שאין מענה היא הולכת לשים את הבקבוק בשולחן, מבינה שייקח זמן עד שהם יצאו.
אסתי בינתיים עוברת לספה, לא יודעת מה לעשות עכשיו, לא יודעת כלום.
מקווה שהאסון לא קשור אליה, ולא לבעלה, ועוד שניה הוא יופיע בדלת, יחייך וירגיע אותה שבסך הכל איבד את הטלפון בין ההמונים, והוא עכשיו חזר מ'הכולל', והכל בסדר וחבל שהיא דאגה.
חלי מחליטה להיות המבוגר האחראי, כמו שאמא לימדה אותה, כמובן.
היא הולכת לארון של הכלים, לוקחת כוס, ממלאה אותה במים ומגישה לאמה.
"תודה" זה מה שהיא מצליחה להגיד, מנסה לחייך אליה ללא הצלחה.
היא מברכת ולוקחת לגימה קטנה, אפילו לשתות היא לא מסוגלת.
חלי מתיישבת לידה, מסתכלת עליה, מנסה להבין מה קורה לאמא שלה.
אחרי כמה דקות, אורחת נכנסת אליהם הביתה.
"סבתא רוזה" חלי צורחת בקול, מתלהבת מההפתעה שהכינו לה, או לפחות זה מה שהיא חושבת.
היא רוצה לקפוץ עליה, אבל הפנים הנפולות של סבתה גרמו לה לרדת מהרעיון. היא רצה למטבח, להגיש גם לה מים, אם כבר.
רוזה מתקרבת לבת שלה "אסתי, אני מצטערת…ה' נתן, ה' לקח" היא פורצת בבכי "יהי שם השם המבורך" היא אומרת ברעד.
"אמא לא, אמא, לא לא זה לא קרה" היא מתחילה לבכות בכי קורע לב.
רוזה מתקרבת אליה, מחבקת אותה, אסתי נופלת על צוואר אמה וגועה בבכי, לא מסוגלת להאמין, לא מסוגלת לקלוט.
אמא שלה מלטפת את גבה, מנסה להרגיע, לא יודעת כמה זה אפשרי במצב הזה.
חלי שומעת בכיות נוראיות מכיוון הסלון, היא מפחדת ללכת לשם, בחיים לא שמעה את אמא בוכה.
"מוישי בוכה" היא מתנתקת מהחיבוק, נזכרת שהיא בתפקיד האמא, ואולי מעכשיו גם בתפקיד האבא.
ניגשת לחדר הורים, תוהה לעצמה אם הילדים יקראו לזה מעכשיו 'החדר של אמא'.
הצרחות עולות לדציבלים גבוהים יותר, היא ממהרת את קצב הליכתה, ניגשת ללול ומוציאה אותו "יתום מסכן שלי" היא מנגבת את הדמעות שלו, ואז את שלה עצמה.
היא מתיישבת איתו על המיטה שלה, מרגישה שהיא על סף עילפון, כל כך רוצה לקום מהחלום הנוראי הזה כבר.
היא שומעת קולות עמומים מהמטבח, פתאום קולטת שחלי שמעה את הבכיות שלה, מקווה שהיא בסדר.
כמה דקות אחרי שמוישי נרדם, היא מכניסה אותו חזרה ללול ויוצאת לסלון.
"אמא!" חלי רצה לכיוונה "כבר דאגתי ששמעתי שאת בוכה, אני שמחה שנרגעת"
היא מחייכת אליה בתגובה "איפה סבתא?"
"אני כאן אסתילה, בואי שבי" היא מצייתת.
"אני יודעת שזה כואב לשמוע, אבל צריך לארגן לוויה וכל מה שקשור לזה" אסתי פותחת אליה זוג עיניים מופתעות, לא מבינה על מה היא מדברת בכלל ואיך זה קשור אליה, מאיר אמור להיכנס כל רגע מה'כולל'.
"אני לא מתכוונת שאת תהיי אחראית לארגן את זה, כמובן. רק רוצה אישור סופי ממך, חיים, אח של אבא, אחראי על העניין, זה בסדר מבחינתך?"
"ברור אמא, מה שתעשו יהיה טוב" היא חוזרת למציאות המרה.
"יופי" היא מתחילה לדמוע שוב, כואב לה שהיא איבדה חתן כל כך יקר, כואב לה בשביל ביתה האלמנה הצעירה.
אסתי מצטרפת אליה. היא שמה יד על הראש, הוא כואב לה כל כך.
"אוף, אמא וסבתא למה אתם בוכות כל היום?" חלי מתחילה להתלונן, מחכה ליציאה לפארק יותר מידי זמן.
"חלי, בואי אלי מתוקה" רוזה קוראת לה, מסתכלת לעבר אסתי, אחרי מבט מהנהן מצידה, היא מבינה שיש אישור לספר.
"את יודעת למה הגעתי?"
חלי מתקרבת אליה, מתיישבת עליה, אחרי כמה שניות של מחשבה היא עונה "בהתחלה חשבתי שבאת לעשות לי הפתעה, אבל את הגעת לבכות כאן עם אמא" רוזה מחייכת מדברי החכמה של הנכדה שלה, השכפול של מאיר.
"ואת יודעת למה אני ואמא בוכות?" היא מסתכלת עליה חזק.
"לא, אבל אני יודעת שקרה משהו עצוב, אולי אפילו מאוד עצוב" היא מתחילה לשחק עם השרשרת של סבתא.
"נכון, את יודעת איפה אבא?" היא מתחילה לגלות לה, בזהירות.
"כן! הוא נסע למירון בגלל שאתמול היה ל"ג בעומר של רבי שמעון בר יוחאי" היא אומרת בידענות מופגנת, שסבתא תהיה גאה בה.
"חכמה אחת, מאיפה את יודעת?"
"אבא אמר לי שהוא נוסע למירון בשביל לשמוח עם רבי שמעון בר יוחאי, ושגם אני אשמח פה בבית עם אמא ומוישי כי זה יום שמח"
אסתי שמה יד על משענת הכורסא, משעינה עליה ראש ומתחילה לבכות שוב, מה שחלי סיפרה עכשיו כאב לה, מסתבר שאפילו את הצוואה שלו היא לא מקיימת. 'אבל איך אפשר לשמוח במצב כזה?'.
"את יודעת שאבא לא יחזור יותר?" רוזה זורקת את הפצצה.
"מה? הוא החליט להשאיר אותנו לבד ולהישאר במירון?" חלי מתחילה להיעלב.
"לא מתוקה שלי, ה' החליט בשבילו, הוא לקח אותו אליו לשמיים. כי אבא צדיק גדול" היא לא עומדת בזה ושוב מתחילה לבכות, אפילו ליד חלי היא נשברה.
חלי מסתכלת עליה, מעבירה את המבט לאמא שלה, לבדוק אם זה נכון, הבכי שלה מאשר זאת.
"אוף" היא אומרת אחרי שניה, בולעת גוש בגרון.
רוזה נאנחת, היא מבינה שחלי עדיין קטנה כדי להבין.
חלי יורדת מסבתא שלה והולכת לחדר, היא לא תבכה ליד אמא וסבתא, היא ילדה גדולה.
היא נכנסת למיטה, ומתחילה לבכות.
"אבא" היא מדברת בלחש "פעם אחת כשנסעת לירושלים לשבוע, אמרת לי שאני אוכל לדבר אליך ואתה תשמע אותי עד לשם, אתה זוכר?" היא מנגבת את הדמעות עם היד שלה "אני מקווה שאתה תשמע גם עד לשמיים, כי אני רוצה לספר לך, שאמא מאוד עצובה שהלכת, ואפילו סבתא. וגם מוישי בכה מאוד חזק, כנראה הוא כבר יודע" היא מסתכלת לכיוון הדלת, שאף אחד לא מגיע "ואני מאוד מתגעגעת אליך ומחכה שתחזור, אבל תחזור מהר, אבא" היא מסיימת את השיחה עם התקרה, ונרדמת..

ארבע שעות אחר כך, היא מוצאת את עצמה, עם חולצה קרועה, ליד קבר טרי, ובתוך ערימת החול נעוץ שלט עם שם בצבע שחור, השם של אבא שלה היקר, אם לא הנסיבות היא הייתה רצה לספר לאמא שהיא הצליחה לקרוא את השם של אבא בלי ניקוד בכלל.
היא נותנת לו נשיקה באוויר, נפרדת ממנו, דמעה קטנה נושרת מזווית עיניה,
והיא כבר לא ממהרת לנגב אותה.